בֹקר אפל ולח; בבית חרשת הברזל אין איש; החבל למדי-בד, אשר בחצר, המצומק מרטיבות, מתוח מן הקיר האחד עד משנהו. כל זה ידוע לי מכבר; על כן סרתי מעל החלון, ואקח את צרורי תחת זרועי, ואניד בראשי לתכריכי העלמה אנדרסן, ואפתח את הדלת לצאת.
לפתע פתאם עלתה בעלת הבית במחשבתי; הן צריך להודיעה כי עוזב אני את הבית; הן עליה לדעת, כי יש לה עסק עם אדם הגון. גמרתי בדעתי להודות לה בכתב בעד שני הימים אשר בליתי בביתה אחרי עבור המועד. הבטחון, כי נצלתי כעת לזמן לא מעט, פרש עלי כל כך את ממשלתו, עד כי הבטחתי לאשה הזאת חמש קרונות מיותרות, אשר אמסור לה באלה הימים, בעברי דרך הרחוב הזה. חפצתי להראותה לדעת, ויהי מה, עד כמה ישר-לב היה האיש אשר שכן בביתה.
את הפתקא הזאת עזבתי על השלחן.
עוד הפעם עמדתי בפתח ואביט סביבי. זאת התקוה המזהירה, להמלט שנית מן הדלות, רִככה אותי, ותמלאני אהבה אל האנושיות; כרעתי על ברכי אצל המטה, ואודה בקול רם את ההשגחה בעד החסד אשר היא עושה עמדי; ידעתי, ידעתי אל נכון, כי זה הרוח אשר הוערה עלי היה מעשה אלהים, מענה על קריאתי הנואשת של אמש. „אין כאלהים!” קראתי, ואבך בנחת-רוח; לעתים החרשתי ואקשיב לקול השאון אשר על המעלות. לסוף קמתי ואצא; נמלטתי באין רואה מעל המעלות ואגיע, מבלי הפגש באיש, עד דלת המוצא.
הרחובות התנוצצו מפני הגשם אשר ירד בבקר; השמים, אשר מראה אפר להם, השפילו להשתרע על פני העיר,—אין אף קרן אחת של אור שמש!—איזו שעה כעת? נגשתי, כדרכי, אל בית מועצות העיר, ואראה כי הגיעה חצי השעה התשיעית. עוד לי לחכות שתי שעות; לפני השעה האחת עשרה אין כדאי גם להכנס אל בית-המערכת; עד השעה ההיא מוכרח הייתי להתהלך ברחוב ולחבל תחבלות למצא לי ארוחת-הבקר. הייתי מובטח, כי כעת לא אהיה עוד רעֵב מדי עלותי על משכבי: הימים ההם, תודה לאל, חלפו להם! כל זה אך חזיון-חלום כהה שכבר עבר ובטל; עתה אשוב לעשות חיל!
בין כה וכה החלותי להתבייש בשמיכה הירוקה; הן לא אוכל להרָאות לפני העוברים ברחוב עם צרור אשר כזה בידי! וכי מה יחשבו אדותי? ואחל לשית עצות בנפשי, אולי אוכל לשאתו אל איזה מקום למען תתו למשמרת. פתאֹם עלה במחשבתי כי אוכל ללכת אל החנות של זמב ולבקש שיליטו אותו בניר, כי אז יהיה מראהו יותר נאוה. נכנסתי אל החנות, ואציע לפני המשרת את בקשתי.
בתחלה שם עיניו בשמיכה, ואחר כך בי; נדמה לי כי הוא משך בכתפיו בבוז, מדי קחתו מידי את הצרור, ואמלא חמה.
—אל נא! הוֵה זהיר!—קראתי אליו.—פה לוטות שתי קערות-גביש יקרות; את הצרור הזה יוליכו לעיר סמירנה.
הדברים האלה הועילו, ויעשו רושם אשר לא יחלתי לו. המשרת בקש סליחה בכל תנועה מתנועותיו על אשר לא פלל כלל, כי בשמיכה זו נמצאת סחורה כל כך יקרה. אחרי אשר גמר, הודיתי לו בער טרחתו, בהעמידי פנים כאִלו לא זאת לי הפעם הראשונה לשלוח סחורות כמו אלה לסמירנה; הוא פתח בשבילי את הדלת, ומדי צאתי השתחוה פעמים.
הלכתי לנוד בסטוֹרטוֹב, ואעבור בין מוכרות-פרחים. השושנים האדמדמות הכבדות, אשר עליהן בערו בברק אדמוני גס בלחלוחית הבקר, עוררו בקרבי תאוות של חטא—לגנוב איזה מן הפרחים; בצדיה שאלתי למחירם, למען אתקרב אליהם יותר. ואגמור בדעתי לקנותם כאשר תהיה האפשרות הראשונה, בלי שום אחור; אולי יעלה בידי לחשוך קצת כסף למשמרת לתכלית זו.
כאשר עליתי לבית-המערכת, היתה השעה העשירית. איזה איש, ובידו מספרַים, חפש בעצלתים בגל של עתונים ישנים; העורך לא בא עוד. מסרתי לאיש את כתב-ידי, בארתי לו את תכונתו המיוחדה, ואבקשהו במפגיע לתתו דוקא על יד העורך בעצמו, תכף אחרי בואו. ואנכי אבקרהו אחרי כן.
—טוב הדבר! אמר בעל המספרים, ויוסיף לחפש בתוך העתונים. נדמה לי, כי הוא התיחס בקרת-נפש יותר מדי אל הענין הזה, אך לא הגדתי לו דבר, ואשתחוה ואצא.
עוד הפעם עלי לאַבד זמני לבטָלה. לוּ נטהרו, למצער, פני השמים!—היום היה יום סגריר נורא, בלי גשם ורוח; בידי הנשים היו מוכנות שמשִׁיות, ומראה מצנפות-הצמר שעל ראשי האנשים היה קודר מאד. שבתי אל השוק להתהלך בין טורי השושנים.
פתאם הרגשתי על כתפי מגע יד. אחד מרעי, „איש-חמודות” כנוּיו, ברכני לשלום.
—שלום,—עניתי בנגון של שאלה, כי חפצתי לדעת מהר, מה חפצו מאתי. לא אהבתי את „איש-חמודות” זה.
הוא שם עין על צרורי החדש אשר תחת זרועי, וישאל:
—מה זה אתך?
—הנה קניתי לי אצל זֶמבּ אֶרג לתלבושת,—עניתי בקול כמתהדר:—הן אי-אפשר להתהלך תמיד לבוש-קרעים; כל איש צריך לשים לב במדה ידועה לחיצוניותו.
הוא הביט עלי בתמהון.
—ומה שלומך?—שאל בעצלתים.
—טוב לי יותר מאשר אפשר לשער.
—היש לך איזה עסק תדירי?
—עסק?—שאלתי כמתפלא.—אנכי עורך חשבונות בבית המסחר של כריסטי.
—הנה כי כן!—אמר, וירתע קצת לאחר.—מאד מאד ישמח לבי בגללך! רק הזהר נא, שלא יקפח את שכרך! היה שלום.
—הוא סר מעלי; אך תכף שב, ויאמר, בהראותו במטהו על צרורי:
—אנכי אוכל להציע לפניך את החַיט שלי. חיט טוב מאיזַקסֶן לא תמצא. הגד נא לי מקום משכנך, ואשלחהו אליך.
הדבר הזה לא הפיק ממני רצון ביתר שאת. איזה זכות יש לו להתערב בענין לא לו? מה זה נוגע אליו, מי מן החיטים יתפור את תלבשתי?—באתי לידי התמרמרות למראה זה האיש הריק, המתיפה והשבֵע, ואזכירהו בדברים גסים למדי על אדות עשר הקרונות, אשר לא החזיר לי עד היום.
הוא עוד לא הספיק לענות, ואני ככר נִחמתי, נבוכותי, ואשפיל את עיני. באותה שעה חלפה אשה על פנינו; נטיתי הצדה, ואשתמש במקרה הזה למען השתמט.
איפה אבלה עתה את שעותי? לשבת בבית הקַהוָה אי-אפשר, באין פרוטה לפורטה; ואף מכיר אחר לא היה לי, שהייתי יכול להכנס אליו באותה שעה. שוטטתי בלי דעת ברחובות העיר, סבותי את כל הדרך מן השוק ועד „הגבול”, קראתי את גליון העתון שנדבק זה עתה על העמוד, ירדתי ברחוב קַרל-יוהַן, ואסב הצדה, ואשים פעמי אל שדה הקברות, ושם מצאתי לי מקום שָׁקט על הגבעה, אצל בית-התפלה.
שם ישבתי בלי נוע, עטוף-רטיבות, ואהגה, ואנמנם, ואקפא מקור. העת עשתה דרכה.—אכן, הבאמת פיליטוני הוא מעשה ידי אמן? מי יודע, כמה שגיאות תמצאנה בו? אולי ישליכוהו ככלי אין חפץ בו, פשוט בתכלית הפשיטות,—כן, ישליכוהו!? אולי הוא כתוב בסגנון רגיל מאד, או גם רע לגמרי? מי זה לידי יתקע, כי אינו מונח ברגע הזה בתוך הסל?
בטחוני התמומט. נתרתי ממקומי, ואצא במרוצה משדה-הקברות.
הלאה, באַקרסהַגֶן, בחלון של מתקן-שעונים ראיתי, כי זה עתה הגיעה רק השעה השתים עשרה. הדבר הזה הביאני לידי יאוש גמור, יען הייתי בטוח ומובטח, כי זה כבר עבר חצות היום; ולבקש את העורך קודם השעה הרביעית—אך עמל שוא הוא. גורל פיליטוני מלא את לבי בהרגשות כהות. יותר שחשבתי אדותו, התגבר בי הספק, אם יכלתי לכתוב דבר-חפץ בהיותי כמעט אחוז בחבלי שנה, נים ולא נים, מבולבל מפני הקדחת. כל זה היה אפוא רק הונאת עצמי, ואך לשוא השתעשעתי כל הבקר בשרעפים משמחי לב!
הלכתי דרך אוּללֶבוֹלדבֵין, ואצא אל כר נרחב, ואחר כך נטיתי אל מבוֹיות צרים ומשונים שעל יד בתי-מַשׂורת-העצים, ואסור אל איזה גני-ירק, ולסוף יצאתי אל דרך המלך, אשר נעלמה מרחוק; אך פה עמדתי ואחליט לשוב. הייתי מורתח מרוב ההליכה, ואתנהל לאטי אל העיר, בהשפילי ראשי.
פגשתי בשתי עגלות טעונות חשש; העגלונים שכבו מלמעלה, ופניהם למטה, ויתנו בשיר קולם; שניהם היו גלויי ראש, ופניהם חכלילי-לחיים, שאננים. לי נדמה, כי יש את נפשם לפטפט עמדי, להשמיע כלאחר יד איזה דברי-רֵעות או מהתַלה, ואקרב אליהם. אחר מהם שאל, מה זה אתי תחת זרועי.
—שמיכה,—עניתי.
—ואיזו שעה עתה?—הוסיף לשאל.
—אינני יודע; בודאי השעה השלישית.
אז מלאו שניהם צחוק פיהם, ויסעו הלאה. ובו ברגע חשתי כאב באזני מפני הכאת-שוט, ומגבעתי צנחה מעל ראשי; העלמים הצעירים לא יכלו לעזבני מבלי התקלס בי.
נדהם, תמכתי בכפי את ראשי. ואחר מצאתי בקצה התעלה את מגבעתי, ואוסיף ללכת הלאה. בהַנסהַאוּזֶן נודע לי מאחד העוברים, כי כבר הגיעה השעה החמישית.
השעה החמישית! נשאתי רגלי וארוץ אל בית-המערכת. אל נכון כבר הלך לו העורך.—הלכתי אף רצתי חליפות, נכשלתי בעגלות, העברתי במרוצתי הולכי-רגל ועגלונים, וכמטורף דאיתי קדימה, בפחדי פן אאחר המועד. קפצתי לתוך מבוא-החצר, ואעלה בקפיצות אחדות על המעלות, ואדפק בדלת.
אין קול ואין עונה.
הוא הלך! הלך לו!—אמרתי אל לבי.—הנני אוחז בכף המנעול. הדלת נפתחת; אני מתדפק שנית ונכנס.
העורך יושב אל השלחן, פניו מפנים אל החלון, והנהו כותב דבר מה. כשמעו את גניחותי, הוא פונה אלי כלאחר יד, מתבונן בי, מנענע בראשו ואומר:
—עוד לא הספקתי לקרא את מאמרך.
—מאליו הדבר מובן, אדוני, אין אני מאיץ. אולי בעוד יומים...
—נראה איך יפול דבר. בכל אופן, אַדרֶסתך ידועה לי.
ואני שכחתי כליל להודיעו, כי אין לי עוד כל אדרסה.
קבלת הפנים נגמרה; הנני משתחוה ויוצא. התקוה מתלקחת בנפשי מחדש; עוד לא אבד דבר—להפך, אפשר כי עוד הכל יעשה יפה! ואשוה בנפשי את הבית-דין של מעלה, החורץ משפט בו ברגע, כי עלי להשתכר בפיליטוני עשר קרונות.
אולם אנה אני בא, איפה אסתר בלילה? הנני חושב כה וכה, אולי יש איש אשר יוכל להביאני בצל קורתו, והשאלה הזאת מעסקת אותי כל כך, עד כי אני עומד באמצע הרחוב... הנני שוכח את התבל ומלואה ועומד כתורן בלב ים, אשר סביבו רועשים ומתגלגלים הגלים.—נושא העתונים מציע לפני גליון ה„ויקינג”. כמה מגוחך הדבר!—אך הנה אני מתבונן סביבי, ואימה נופלת עלי: לפני עוד הפעם החנות של זמב.
אני נוטה הצדה, מסתיר ככל האפשר את הצרור וממהר ללכת הלאה ברחוב בית התפלה, במבוכה ויִראה: לוּ רק לא יראני אותו המשרת!—הנני עובר דרך אינגֶברֶט על יד התיאַטרון, נוטה לצד המצודה, ויוצא אל חוף הים; ופה אני מוצא לי ספסל וצולל עוד הפעם במחשבות.
באמת, איפה אמצא לי מקלט הלילה? האמנם אין בעולם שום חור, שאוכל להתכנס לתוכו, למען צאת לעת הבקר?
גאותי לא נתנתני לשוב אל מעוני הישן; אף גם לא עלתה על דעתי כלל לחלל דברי. את הרעיון הזה, כשהוא לעצמו, חשבתי לרעיון-קלון, ואצטחק ברצון מדי זכרי את הנדנדה.
ופתאם והנה, הודות לחבור הרעיונות, נמצאתי בחדר בעל שני חלונות, אשר שכרתיו לפנים בהֶגדֶהַאוּגֶן; על השלחן עומדת קערה, ובה לחמניות שמנות וצלי לוקח לב, מעלה אֵד; ופה גם מזהירה מטפחת לבנה כשלג, מסמא את העינים גל של פרוסות לחם, וכלי זהב מתנוצצים. והנה נפתחה הדלת, ותכנס בעלת הבית ותציע לפני לסעוד את לבי...
דמיונות של הבל!—הוכחתי לעצמי, כי לוּ אכלתי כעת, אזי עוד הפעם היה ראשי סחרחר, הקדחת היתה מושלת במוחי, ומוכרח הייתי להלחם בשרירות לבי הקודמת ובתאוותי הטפלות.—לא אוכל נשֹא כל מאכל,—טבעי בכך; אנכי נבראתי באופן אחר לגמרי מאשר נבראו כל בני האדם; אני יחיד במיני.
אין לדאג אדות מקלט. עוד לא רד הלילה, ובאופן היותר רע אפשר ללון ביער; כל ככר העיר כלו ברשותי הוא; הלילות עודם חמים למדי.
לפני השתרע הים במנוחה כבדה. האניות והמעברות בזויות-המראה האריכו למעניתן על פני כר העופרת, ותמתחנה רצועות ימין ושמאל; עשן אניות-הקטור התאבך בעמודים כבדים כצמר, והלמות המכונות נשמעה חרש באויר הלח. אין שמש, אף אין רוח; העצים רטובים, הספסל אשר תחתי קר וחלקלק.
העת אחזה דרכה, ואני הוספתי להגות, בהתעלפי מלֵּאות ובהתמוגגי מפני הקור, אשר השתפך על גבי. עיני החלו להתעצם, ואישן.
כאשר קמתי משנתי, היה חושך סביב; מבולבל, קפוא, אחזתי את צרורי ואברח. מהרתי לרוץ יותר ויותר, ולמען החם את גופי מחאתי כפים ואחכך את רגלי אשר היו לעץ. לבסוף הגעתי במרוצתי עד סוכת שומר-המכַבים. היתה השעה התשיעית: אכן ישנתי זמן רב.
מה לי לעשות עתה? הלא צריך סוף סוף להסתופף באיזה מקום! עמדתי ואביט על סוכת השומר: אולי אצליח לסור בלי משים אל המסדרון, אם אכַון את שעת הכושר, כאשר יפנה אלי המשַׁמֵר עורף.—הנני עולה למעלה ומנסה לבא בדברים עם המשַׁמר; הוא עומד הכן ומחכה לאשר אֹמר לו.
זה הקרדום המורם, המָפנה אלי בלהבו, פועל פעולה איומה על עצבַי; נאלמתי מפחד למראה כלי-הזין, ובהכרח נרתעתי לאחור. אינני מדבר דבר, אבל אני ממהר לנוס בכל כחי ומעביר כפעם בפעם את כפי על מצחי, כאִלו שכחתי דבר מה. למטה, בצלע-הרחוב, הנני מרגיש את עצמי חפשי, כאִלו נצלתי זה עתה מסכנה נוראה, והנני מוסיף לרוץ הלאה.
הייתי מדוכדך מקור, מרעב ומפחד; במצב כזה נשאוני רגלי הלאה, ברחוב קרל-יוהן, ואחרף בקול רם, מבלי שים לב כי דברי הגיעו לאזני העוברים. בבואי אל בנין בית-הנבחרים, תכף כהגיעי עד הפֶסל הראשון, עלה פתאם על זכרוני צַיר אחד, אשר הצלתיו פעם ממכת לחי, ואחר כך בקרתיו איזה פעמים. הכיתי כף אל כף, ירדתי הלאה בטוֹרדֶנסקיֶלדסהַדֶה, ואחרי מצאי דלת שעליה הכתובת: „זַכַריס בַּרטֶל”. דפקתי בה.
הוא יצא לקראתי; ריח שכר וטבּק נדף ממנו.
—שלום לך,—אמרתי.
—ערב טוב. האתה הוא?—אולם מדוע זה אֵחרת כל כך לבוא? לאור מָאוֹר מלאכותי אין זה עושה רושם כלל. למן העת ההיא ציַרתי ערמת חשש, גם משחתי איזה מן התמונות בצבעים. צריך היית לראות ולהתבונן ביום; אך כעת אין זה עושה רושם כלל.
—בכל זאת הראני נא,—אמרתי לו; אם כי לא הבינותי כלל באיזו תמונה הוא מדבר.
—כעת אי אפשר הדבר!—ענה הוא.—הכל יתראה כמו צהוב! ובכלל אין כדאי, כי אורֵחה יושבת עתה אצלי...
—כן, כמובן.
ברכתיו בשֵׁנה ערבה, ואצא.
ובכן, נשארה לפני רק עצה אחת: ללון ביער. לוּ רק לא היתה האדמה לחה באופן כל כך איום! אחזתי בשמיכה, ולאט לאט הסכנתי עם הרעיון: לישון תחת כפת השמים. כבר הרביתי כל כך לענות כחי בתורי אחרי מקום ללון, עד כי נחשב בעיני לתענוג—להשלים עם מזלי ולשים קץ למרוצתי לבלי הועיל.—הלכתי אל השעון של האוניבֶרסיטה ואראה, כי היתה השעה העשירית, ואשוב שנית אל העיר התיכונה.—בהֶנדֶהַאוּגן עמדתי אצל חנות-מכלת, אשר בחלונה הוצגו מיני מאכל. על-יד לחמנית צרפתית עגולה שכנה חולדה ותישן שנתה; אצלה עמד סיר של שומן וצלוחיות אחדות עם בלִילה. עמדתי, ואביט על המאכלים, אך מיד התעוררתי ואמהר לסור הלאה...
הלכתי לאטי, צעד אחר צעד, עד הגיעי אל יער-התדהרים העירוֹני, ואחר נטיתי מן הדרך ואשב להנפש. אחרי כן החילותי לתור אחרי מקום מכשר ללון; צברתי חציר מלא חפנים, ועל גבעה קטנה, במקום יבש ביותר, הצעתי לי משכב, ואחר כך גלותי את הצרור ואוציא את השמיכה. הרגשתי את עצמי עיף ומדוכא מרוב הדרך, ועל כן שכבתי תכף לישון; אך זמן רב התהפכתי מצד אל צד, בשביל לשכב באופן היותר מכשר; אזני עוד כאבה, כי צבתה מהמכה אשר הֻכתה, ולא יכלתי לשכב עליה. את נעלי פשטתי ואקפלם בניר של זֶמבּ, ואניחם מראשותי.
עלטה נהדרה שררה מסביב; בכל הס. אך הרחק, מלמעלה, נשמעה הזמרה הנצחית, יללת הרוח, המיה רחוקה, דוממה, בלתי נפסקת. אולי היו אלה סֻמפוֹניות של העולמות המרחפים ממעל לי, הַרמוֹניות של הספֵירות.
—לעזאזל!—קראתי, ואתן קולי בצחוק גדול, למען התעודד.—הלא אך יַנשוּפים הם אלה!
כפעם בפעם קמתי, ואשוב לנפול על הארץ, ואתאבק ואתענה בפחד וקצף, ורק לעת בקר נתתי שנה לעיני.
כאשר פקחתי את עיני, כבר האיר יום בהיר; נדמה לי, כי כבר הגיע חצות היום. הנעלתי את נעלי, ואקח-את השמיכה, ואשוב העירה.
גם הפעם לא זרחה לי השמש,—כל גוי קפא מקור; רגלי התאַבנו, ועיני החלו לדמוע, כאִלו לא יכלו עוד נשא את אור היום.
היתה השעה השלישית. הרעב כבר החל להציק לי בחזקה; כחותי הלכו הלך ורפף, וארגיש לעתים גועל נפש. הלכתי לאטי אל בית-התמחוי לעם; אך אחרי קראי את פֶּרֶט-המאכלים התלוי על הקיר, משכתי בכתפי, כמו דבר אין לי עם המאכלים האלה. אחר כך שמתי פעמי אל מגרש בית-הנתיבות.
פתאם והנה ראשי סחרחר; פניתי ללכת הלאה, בהתאמצי תחלה לבלי שים לב לזאת, אך תכף הורע לי יותר ויותר, ונאנסתי לשבת על סולם. נדמה לי כי האדמה כמו מתמוטטת מתחת לרגלי, או כאילו נִתק איזה פתיל במוחי. שאפתי אל קרבי אויר פעמים אחדות, ואשתומם בעצמי למצבי. אולם כח-ההכרה לא עזבני, כי מדי עבור על פני איזה ממיודעי הכרתיו מיד, ואקום ואשתחוה.
ומה זה אפוא קרה אותי, נוסף על כל הראשונות? האם אלה תולדות השֵׁנה על הקרקע הלח, או מפני שלא טעמתי עוד הבקר כל אֹכל?—לא, אך סכלות היא להוסיף לחיות חיים כאלה, חי ה'! בא מועד, בא מועד לשים קץ להם!
לפתע פתאם עלה במחשבתי לשאת את השמיכה, של הַנס פַּאוּלי, אל מרתף „הדוד”. הן אוכל לתתה בעבוט בעד קרונה, לאכל שלש פעמים ארוחת הבקר ולהתפרנס בצמצום איזה זמן שיהיה. בפני הנס פאוּלי אפשר תמיד להפיח איזה כזב.—כבר הייתי בדרך אל המרתף, אולם עמדתי על יד המבוא, ואניע בראשי, ואשוב אחור.
ויותר שהתרחקתי מן המקום ההוא, כן רבתה שמחתי על אשר יצאתי כמנצח מן הנסיון הזה. זאת ההכרה, כי עודני זך וישר, עודדה את רוחי ותמלאני גאון: הן אני דומה כמעט ללוח לבן כשלג בתוך גלים ושבבים נאלחים של שֶׁבר-אניה! לאכל הון זרים, ולהבליע יחד עמו גם את הבוז אל עצמי, לטמא את הנפש במעשה המכוער הראשון, לקרא לעצמי בשם איש-מרמה ולהיות כובש פני בקרקע לשמע המשפט שאחרץ על נפשי,—לא, לעולם לא! ואמנם כזאת גם לא יכלה כוָנתי להיות. דבר זה או כיוצא בו לא עלה על דעתי כלל; שום איש אינו יכול להיות אחראי בעד מחשבות מקריות, נפזרות, ביחוד בשעה שראשו כואב והוא כל כך מיוגע אחרי סחבו את השמיכה הזרה הזאת.
אך פה עלה על זכרוני הסוחר אשר בגרֶנלַנדסלֶרֶט, האם אצתי אליו לקבל תשובתו אחרי שלחי את מכתבי? אף פעם לא ראיתיו, צריך לנסות בלי-אחור; אולי דוקא זאת הפעם תואיל ההשגחה לשאת פני; הכי מעטים הם בעולם מקרים מצליחים? ואשים פעמי אל גרנלנדסלרט.
ההתעלפות האחרונה, אשר גרם לי הרעב, החלישה אותי מאד; הלכתי לאט מאד ונמלכתי בדעתי, מה אֹמר ומה אדבר אל הסוחר. אולי איש טוב הוא; אולי רוחו טובה עליו, ובעצמו יתן לי קרונה אחת על חשבון המשכורת העתידה; יש אשר אנשים כאלה מסוגלים למפעלים היותר נדיבים.
נטיתי אל מבוי, מרחתי מפני הכבוֹד את מכנסי ברִיר במקום הברכים, תחבתי את השמיכה בזוית מאחורי איזה ארגז, ואעבור ברחוב ואגש אל חנות קטנה.
שם ישב איש, אשר דִבק שפופרות מפסות-ניר.
—הייתי רוצה לדבר עם האדון כריסטי,—אמרתי אליו.
—אני הוא,—ענה האיש.
—שמי כזה וכזה; הרשיתי לעצמי לשלוח לכבודו הצעה בכתב על דבר קבלת עבודה אחת, ואינני יודע עוד תוצאות הדבר.
הוא שנה פעמַים את שם משפחתי, ופתאם נתן בצחוק קולו.—הבט נא,—אמר אלי בהוציאו את המכתב מצלחתו,—הבט נא בעצמך, אדון, כיצד אתה נוהג במספרים. הן רשמת על גבי מכתבך שנת 1848!
והסוחר הוסיף לצחק בכל קרביו.
—כן, כמובן,—עניתי במבוכה,—זהו פזור-הנפש, אבל אך מקרה הוא!
—אחת אומר לך: לי נחוץ איש מובהק בחשבונות,—הוסיף הסוחר.—צר לי מאד. כתב ידך ברור מאד, ובכלל מכתבך...
אי-אפשר, כי אלה יהיו דבריו האחרונים!—אולם הוא החל לדבק הלאה את שפופרותיו.
—הדבר הזה רע עד מאד,—הוספתי,—אך כזאת לא תהיה עוד שנית. שִׁבוש קל אינו צריך לעורר ספקות בכשרונותי לעריכת-חשבונות.
—אינני מטיל בהם ספק כלל,—ענה הסוחר.—בכל אופן, בעיני אני היה לשבושך ערך כל כך מחליט, עד כי גמרתי בדעתי לקבל הצעה של איש אחר.
—כן.
—אֵלי! אם כן הדבר, לא נשאר לי עוד...
—לא! צר לי מאד, אבל...
—היה שלום,—אמרתי.
עֶברה אכזריה התלקחה בקרבי. לקחתי את צרורי מהמבוי ואמהר לרוץ הלאה בחרוק-שנים, בהדפי את העוברים מבלי בקש מאתם סליחה. איזה אדון עמד בלכתו ויעיר את אזני על הדבר הזה; פניתי אליו, ואשמיע בצעקה באזניו ממש מלים אחדות חסרות-מובן, ואגיש את אגרופי אל אפו, וארוץ הלאה. הוא קרא בקול לשוטר, ואני כבר שמחתי בלבי, בתקותי לבוא במהלומות עם זה האחרון, ובכַונה עצרתי בלכתי; אך השוטר לא בא.
הנשמע אפוא כדבר הזה, כי ירדפו פגעים אחרי איש במדה כזו? למה זה ועל מה זה כתבתי את הציון 1848? מאין בא המספר הארור הזה?—ובכן, עוד הפעם אני רעב כל כך, עד כי מעי מתהפכים בקרבי כתולעים, ולאכל לא יעלה במזלי. אל אלהים הוא היודע, עד מתי עוד! בכל יום ויום הנני מרגיש את עצמי חדל-אונים יותר ויותר גם בגופי, גם בשכלי; מיום ליום הנני מוסיף לרדת מטה מטה!—כזבתי ככל העולה על רוחי, מבלי אשר יאדמו פני, רמיתי את אנשים עניים, שלא שלמתי להם שכר דירתי, כמעט גם גנבתי שמיכה של זר—וכל זה בלי חרטה, בלי מוסר לב! לבי דומה לפטריה ישנה, שהולכת ונרקבת, בהוסיפה להשתגשג לרחבה.—ומן השמים נשקפת אלי ההשגחה ונותנת אותי לנפול בנופלים, לגוֹע, בהדרגה מתונה, צעד אחר צעד, מבלי תעות מן הדרך. ובתהום הגיהנום מתרוצצים מלאכי-חבלה אנה ואנה ומתקצפים על אשר אינני עובר עברה חמורה, עברה שאין לה סליחה, אשר בשבילה אוּרד משמים ואמָסר לענויי נצח!
מהרתי יותר ויותר בלכתי, ופתאם, שלא במתכון, נטיתי אל מבוא-חצר מוּאר באור בהיר ומקושט ברב פאר. דאיתי על המעלות, בהעיפי עין בדרכי בלי משים על כל פרט ופרט של הקשוטים, הצמחים והפִּתוחים. ביציע השני משכתי בחזקה בפעמון. למה זה עמדתי ביציע השני? ומדוע זה משכתי דוקא את הפעמון הזה, היותר רחוק מן הדלת?—אינני יודע.
אשה צעירה, לבושה שמלה אפוּרה[ח] בעלת שביסים שחורים, פתחה את הדלת; היא הביטה עלי בשים לב, ואחר הניעה בראשה ותאמר:
—היום אין לנו דבר.—וכבר חפצה לסגור את הדלת.
איך זה עלה על דעתי להחל לפטפט?—אך הן היא חשבתני לעני מחזיר על הפתחים—ועם כל היותי עוצר ברוחי אמרתי להוכיח לה טעותה. ואסיר את מגבעתי, ואשתחוה בכבוד, וכמו בלי שמוע לדבריה אמרתי בסבר פנים יפות:
—סלחי נא, גברת, על אשר צלצלתי כל כך בחזקה, כי לא ידעתי טיבו של הפעמון. בודאי פה מתגורר האדון החולה, המבקש בָּעתון איש אשר יוכל לטלטלו בנדנדה.
היא עמדה, ותאמין תכף לדברי; דעתה על אדותי התמוטטה.
—לא,—אמרה לבסוף,—פה אין כל חולים.
—אין פה חולה זקן? לטלטל בכל יום, שתי שעות, ארבעים אֵירים בעד כל שעה?
—לא.
—אם כן, הרשיני נא לבקש סליחה עוד הפעם,—אמרתי:—אולי זה ביציע הראשון. חפצתי להציע בשביל העבודה הזאת איש אחר, שאני דואג לו מאד. שמי וידֶל יַרמבֶּרג.
השתחויתי שנית ואסור; פני האשה הצעירה אדמו כאש, ומפני מבוכתה לא יכלה לסור ממקומה, ותעמוד ותביט, כאשר ירדתי מן המעלות.
שבתי למנוחתי, ויהי מוחי צלול. דברי האשה: „היום אין לנו דבר” פעלו עלי פעולת שֶׁפך מים קרים.—אוי, מה היה לי! כל עובר חושב עתה אדותי: הנה אחד מאותם המחזירים על הפתחים, שמושיטים להם אוכל אל הפתח!
במֶלְלֶרהַדֶה עמדתי לפני איזה חדר-בשול, אשר נדף ממנו ריח צלי, וכבר הגשתי כפי אל הדלת, בהתכּוני לבוא, אך נחמתי בעוד מועד, ואסור משם.
כאשר הגעתי עד סטורטוב ואחל לתור לי מקום למנוחה, נוכחתי, כי כל הספסלים היו כבושים, ואך לשוא סבותי את כל בית התפלה, בבקשי לי קרן זוית. „מאליו הדבר מובן”,—שניתי ברוח זָעף: „מאליו מובן!”—ואשוב לנוד. סרתי אל השוק, גמאתי מים מתוך המזרקה, ואלך הלאה, בהניעי את רגלי בכבדות, ואעמוד אצל כל חלון, ואשגיח בעצלתים על כל עגלה עוברת.
ראשי בער באש, רקותי דפקו קשה; המים אשר שתיתי גרמו לי מכאובים נוראים.
במצב כזה באתי אל שדה הקברות. ישבתי, ואשען בזרועי על ברכי, ואוריד את ראשי על כפי; בהיות גופי מקופל רָוח לי מעט,—כי רפתה הרגשת המוּעקה בקיבה.
לא רחוק ממני, על לוח של חלמיש, כרע חרש-אבן ויפסל איזו כתובת. לו היו משקפַים כחוּלות, ולמראהו עלה על זכרוני פתאם מכיר אחד שכמעט כבר שכחתיו, נושא משרה בבית-השלחן, אשר אך זה לא כבר נפגשתי עמו בבית הקַהוה.—לוּ רק החרשתי את רגש הבושה ופניתי אליו בבקשה! לספר לו דברים כהויתם—כי מצבי ברע וכי אי אפשר לי אפילו לסעוד את גויתי האֻמללה! הייתי יכול לתת לו את גליון-הפתקאות של הגַּלב... כן, יקחהו אֹפל, את גליון הגלב! הן מחירו עולה כמעט לקרונה שלמה!—במהירות החילותי לחפש את כלי-היקר הזה, אף מצאתיו מהר בתחתית צלחתי הצדדית יחד עם גליונות אחרים חלקים וכתובים. מניתי את שש הפתקאות פעמים אחדות, ישר והפוך. למה הן לי? הלא תוכל לעלות עתה על דעתי מחשבה זרה—לגדל שער זקני? ובאופן כזה הן אשיג חצי-קרונה, חצי קרונה הגונה, של כסף!—בית השלחן יסגר בשעה הששית; אם כן, אוכל לצפות לפגש את מכירי בשעת השמינית בבית-הקהוה.
זמן רב ישבתי ואשמח לקראת המחשבה הזאת. העת אחזה דרכה. מלמעלה, בתוך עצי הערמונים, הָמה הרוח; והיום הגיע עד קצו.
אולי אין זה כדאי—פתקאות של הגלב—בשביל איש צעיר נושא משרה בבית-השלחן? אולי בצלחתו מונחים שני צרורים גדולים של פתקאות כאלה, יותר נקיות ויותר דקות משלי? מי יודע!—ואחל למשמש בצלחותי: אולי ימצא עוד איזה דבר בתור נוספות, אך לא מצאתי דבר.—או אולי אציע לפניו את צוארוני? אנכי אוכל לחיות בנקל גם בלעדו, אם ארכס את מעילי עד הצואר—מה שכבר עשיתי, באין לי מקטורן.
הסרתי את הצוארון—סמרטוט אשר כסה את כל חזי—, נקיתיו בשַׁרוֻלי, ואקפלהו בזריזות יחד עם פתקאות הגלב בגליון ניר לבן. ואחרי כן עזבתי את שדה הקברות, ואלך אל בית-הקהוה.
על בית המועצה נראה אות השעה השביעית. ואסובב את בית-הקהוה, בהביטי על כל היוצאים והנכנסים. לאחרונה, בשעה השמינית בערב, נגלה איש צעיר הדור בלבושו מכף רגל ועד ראש, אשר שִׁוה פעמיו אל בית הקהוה. לבי החל לנוע, כאשר תנוע הצפור בכלוב, ומבלי דרוש לשלומו התנפלתי עליו.
—חצי קרונה, ידידי!—אמרתי בסבר פנים עליזות.—הא לך גם עבוט,—ואתקע לתוך כפו את הצרור.
—אין לי,—ענה,—חי ראשי, אין—ויהפוך את כיס כספו לעיני.—אתמול אחרתי בנשף-חשק, ועל כן הנני ריק מכל. האמין נא, כי אין לי מאומה!
—ומה בכך, כאלה וכאלה תקרינה, ידידי!—עניתי. נתתי אֵמון לדברו. הוא לא היה משקר בגלל דבר-הבל כזה; גם נדמה לי, כי עיניו הכחוּלות רטבו מדמע, בשעה שהחל למשמש בצלחותיו.—סלח נא לי,—הוספתי:—רוששתי, זה מקרוב!
כבר צעדתי צעדים אחדים, אך הוא קרא לי, בהראותו על צרורי.
—את זאת קח לך,—עניתי.—הנני נותן לך במתנה. פה כל רכושי כלו!—והדברים האלה כל כך עוררו חמלה בקרבי, כל כך צלצלו באפס-תקוה בין-הערבַּים, עד כי נתתי קולי בבכי.
הרוח הלך הלך וגבר; העבים שוטטו עקלקלות; ויהי קור וחשך. הלכתי לאט ברחוב, ואבך; רחמנות אין קץ אל נפשי קרעה את לבי לגזרים, ואשנה את המלים, אשר הוציאו מקרבי בכל פעם זרם דמעות חדש:—אלי, מה רב היגון! אלי, מה נורא היגון!
עברה שעה, שעה ממושכה וכבדה. סרתי אל טוֹרבהַדֶה, ישבתי על ספסל לפני איזה בית, ואתחבא בבִּאה בכל פעם אשר חלף איש על פני. כמשתולל כוננתי מבטי על המחסנים המוּארים באור בהיר, ששם נוצצו סחורות וכסף. אך לבסוף אמנם מצאתי לי מנוח בפנה שקטה במזָוה של עצים, בין בית התפלה ובין השוק.
לא! היום לא אוסיף עוד ללכת אל היער, ויהי מה! אין עוד בי כח לזאת, וגם הדרך רחוקה יותר מדי. טוב טוב לבלות את הלילה באיזה מקום שיהיה! אפשר להשאר גם פה, במקום שאני יושב עתה. והיה כאשר יציק לי הקור—אתהלך לי מסביב לבית התפלה. הלא אין לפני ברֵירות רבות.—ישבתי על מקומי באופן היותר מכשר, ואצלל בתרדמה.
קול השאון נדם מסביב, החניות נסגרו, צעדי עוברים ושבים נשמעו לעתים יותר ויותר רחוקות, ולאט לאט דעכו האורים בחלונות.
פקחתי את עיני—ואראה לפני תבנית אפלה; על פי הכפתורים, אשר נוצצו בחשכה, הכרתי כי שוטר לפני, אך בפניו לא יכלתי להתבונן.
—ערב טוב!—אמר אלי.
—ערב טוב!—עניתי.—אימה נפלה עלי, ואקום במבוכה. הוא עמד נכחי בלי-נוע.
—איה מקום מגורך?—שאל.
כדרכי, מבלי חשוב הרבה, אמרתי לו את האדרסה של עלִיָּתי.
אך הוא עוד לא סר ממני.
—האם אני עושה איזה דבר שלא כחוק?—שאלתי במורך לב.
—לא,—ענני,—אך טוב טוב לך ללכת לביתך; פה קר לשכב.
—כן, אמת הדבר,—קר פה.
ברכתיו ברכת לילה טוב, ועל-פי האינסטינקט שמתי פעמי אל מאורתי הישנה. איש לא יראני, אם רק אעלה בזהירות; ואף גם השלבים לא ישמיעו קול, מלבד היותר עליונים.
הסירותי על יד הפתח את מנעלי, ואעלה למעלה. דממה שלמה; ביציע השני תִּקתֵּק השעון, וילד בכה בקול נמוך, ויותר—אין קול. מצאתי את דלתי, סבותי אותה על ציריה, פתחתי, ואכנס לתוך החדר, ואסגרהו אחרי בלאט.
בַּכל אותה הדמות שהיתה בשעת עזבי את החדר. המסך בחלון הורם, והמטה היתה ריקה; על השלחן הלבין דבר מה—בודאי היא פתקאתי אל בעלת הבית; אם כן אפוא, לא היתה פה מעת צאתי.—העברתי בידי על פני הכתם הלבן, ואמשמש, והנה זה, לתמהוני, מכתב. מכתב?—נשאתיו אל החלון, ובכבדות קראתי בחשכה את האדרסה: אלי המכתב! „אַ-הַה,—חשבתי,—זוהי תשובה מבעלת-הבית, אִסור לשוב אל החדר הזה בזמן מן הזמנים!”
בלאט, בלי שאון ירדתי מעל המעלות, בהחזיקי ביד אחת את נעלי ובשנית את המכתב, ואת השמיכה תחת זרועי. אני נעשה קל מסובין, נושך שפתי פעם בכל בשרוק השלבים, יורד בהצלחה למטה מעלות אחדות, ועוד הפעם אני עומד על יד פתח-המוצא. פה הנני מנעיל את נעלי ונח מעבודתי, בהביטי בלי תבונה במרחק. אחר כך אני הולך ברחוב.
הנני קרב אל פנס של גַז, מניח את צרורי על יד העמוד, ופותח את המכתב לאט מאד, בלי חמדה.
פתאם והנה כמו ים של אור התפרץ מסביב; הנני מוציא מפי זעקה חלושה של שמחה: זה היה מכתב העורך . הוא קבּל את פיליטוני לעתונו, וימסרהו לדפוס. „שנים-שלשה תקונים בסגנון... כתוב בכשרון... מחר יודפס... עשר קרונות”.
צחקתי, רצתי ואקפץ ברחוב, ואעמוד כפעם בפעם, ואכרע על ברכי, ואתפלל, ועיני נשואות למרום; וכך חלפו שעות אחדות.
כל הלילה כלו, עד אור הבקר, שוטטתי ברחובות, ואשנה בכל פעם כמטורף-הדעת מרוב ששון: „כתוב בכשרון”!
ובכן—זאת היא, במדה ידועה, יצירה ציוּרית, גאונית!
וקרונות—עשׂר!
ב.
עברו שני שבועות; ואני הָשלכתי שנית החוצה.
עוד הפעם אנוס הייתי לכתוב מאמר לעתון בשבתי בשדה הקברות. ובעוד אני עוסק בזה השמיע השעון את השעה העשירית, ויהי חשך, ונעילת השערים החלה.—אני הייתי רעב, רעב מאד; מעשרת השקלים לא נשאר זה כבר אף זכר. עוד הפעם לא אכלתי זה שנים שלשה ימים, וארגיש את עצמי חלש ועיף מפני כתיבתי. בצלחתי היו אתי אולר[ט] וצרור מפתחות,—וכסף אף לא פרוטה אחת.
כאשר נעלו את שערי שדה הקברות, צריך הייתי אמנם ללכת הביתה; אולם יען אשר פחדתי פחד אינסטינקטי מפני חדרי האָפל והריק (בפעם הזאת עלה בגורלי לשים משכני בבית-חרושת עזוּב של רוקע-פחים) גמרתי בדעתי לשוטט ברחובות, ואלך אל בית-המועצה, ואחר כך ירדתי אל חוף הים ואשב על ספסל, על גשר מסלת הברזל.
עצבוֹני עזבני, כי שכחתי רגע את עניי,—ודעתי התישבה עלי קצת למראה הים, אשר השתרע בתוך החשך בשלוה ובהדר.—כדרכי מאז, חפצתי להתענג על קריאת השוּרות שכתבתי זה עתה, אשר נחשבו כפעם בפעם במוחי החולה כדברים היותר טובים בכל מה שכתבתי מעודי. הוצאתי את כתב-היד מצלחתי, הגשתיו אל עיני ממש, ואחל לקרא עמוד אחר עמוד. לסוף יגעתי בקריאתי, ואקפל את הגליונות.
מסביב שררה שלות השקט; הים השתפך כתכלת מזהירה, וסביבי נִגלו לרגעים צפרים, בלי נשמע קולן.—במרחק עומד שוטר על משמרתו; ומלבדו—אין כל נפש חיה, וכל הנמל ישן שנה של מנוחה שלמה.
עוד הפעם מניתי וספרתי את קנינַי: אולר פגום, צרור מפתחות, ואף לא פרוטה אחת.
פתאם תחבתי ידי לתוך צלחתי, ואוציא ממנה ניָר. זאת היתה פעולה בלי שום כונה—פשוט, מפני הזדעזעות העצבים. מששתי ואמצא גליון חלק, ואעשהו גליל—אלהים הוא היודע מדוע ולמה—ואחבר את קצותיו במהירות, באופן שנדמה לי כמו מלא, ואשליכהו על המרצפת; הרוח נשאהו הלאה, במרחק לא-רב.
הרעב בשׂרני שנית את בואו. בהביטי על המגלה הלבנה, אשר היתה כמו מלאה מטבעות, דברתי על לבי כי היא באמת מלאה, ואתאמץ לנַחש, מה הוא הסכום הנמצא בקרבה, אם מטבעות בעלות עשר פרוטות הן אלה—כך וכך; ואם דינרים... כמה דינרים היו יכולים להמצא שם? הבטתי על המגלה בעינים פקוחות לרוחה, ואדבר על לבי להתגנב אליה בלאט ולחטפה.
השוטר גנח פתאם. וגם במחשבתי עלה לעשות כזאת. ואגנח, בהתרוממי מעל ספסלי, למען יראני. הוא יראה הפעם את המגלה ויתנפל עליה! ויגל לבי בקרבי להוללות הזאת, ואחכך את כפי, ואגדף את השוטר בכל פה.—הנה כי כן, בליעל, תסֻכל מזמתך!
נהייתי שכור מפני הרעב.
השוטר נגש כעבור רגעים אחדים, בהביטו לכל עברים ובהשמיעו קול צלצול על פני המרצפת באדני נעליו המסומרים. הוא אינו נחפז: עוד הלילה גדול בשבילו! איננו רואה את המגלה, אם כי כבר קרוב הוא אליה מאד.
אַהַה! הנה שׂם עליה עין. הוא עומד ומביט, מגלה לבנה, הגונה. אולי כסף נמצא בקרבה—איזה סך הגון,—הלא?—הנה הוא מֵרים, המ...! היא קלה, קלה יותר מדי! אלי איזו נוצה יקרה? הנה הוא פותחה בזהירות באצבעותיו העבות ומתבונן אל תוכה.
ואני מחאתי בכפי על שוקֵי, ואצחק צחוק גדול בלי-הפוגות, כמשתגע, אך בלי השמיע קול; צחוק של דממה, חדל-אונים—פנימי, דומה לדמעות עצורות.
עוד הפעם—קול צלצול על פני המרצפת, והשוטר עולה על הגשר. אני ישבתי בדמעות על עיני, בשאפי רוח בכבדות, ולא ידעתי נפשי מפני עליזות של קדחת. דברתי אל לבי, ספרתי לעצמי את כל המעשה בגליל-הניר, ואחקה את תנועותיו של השוטר השוטה, ואסתכל בכפי, אשר גללתיה כמו שפופרת, ואפטפט. „הוא השמיע קול גניחה, מדי השליכו את המגלה הצדה! מדי השליכו אותה הצדה, השמיע קול גניחה!” הרביתי להטעים את כל הצחוק והגיחוך שבמקרה הזה, ואשנהו לכמה פנים, ולסוף כליתי: „הוא גנח פעם אחת —כְּחֶה-כְּחֶה!”
בין כה וכה, ויהי חשך אפלה. מנוחה של הזיה ולֵאות של תענוג משלו בי פתאם. תכלת הים כמו נחרשה מרוח-הלילה, האניות מסביב נדמו לי כתניני-ים, שחורים, מרעימים פנים.
לא הרגשתי עוד כל כאב, הרעב שקט; להפך, עוד הפעם חשתי ריקנות נעימה וקלות-גופי. הנחתי את רגלי על הספסל ואשכב; במצב הזה הרגשתי באופן היותר נמרץ את נועם הבדידות. בנפשי—אין גם עב קטנה, אף לא כאב קל שבקלים; שׂכלי קם למעלה מן העולם, המחשבות והתאוות.—שכבתי בעינים פקוחות, כמו איזה איש זר לנפשי: אני בעצמי לא הייתי במציאות כלל.—אין קול ואין תנועה בעלטה—רק מַשק הים השקט.
אך הנה בני-שחץ שחורים שוחים וקרבים אלי. הם נושאים אותי לארצות רחוקות, למדינות הים, אל ארמון בת-המלכה אילַיַּלי. שם מחכה לי אֹשר שלא נשמע כמוהו, שלא עלה כמוהו מעולם בגורל בן-אדם.—היא יושבת בסַלון, המזהיר מאבני-חן שקופים, על כסא מרופד שושנים צהובות, ומושטת אלי ידה ברגע הפגישה. אני נגש אליה, כורע על ברכי לפניה, והנני שומע קולה: „שא ברכה מאתי וממלכותי, האביר! הרבה עתות אביב חלפו, מאז אני מחכה לך; קראתי לך בלילות מזהירים בזוהר-הכוכבים, בכיתי לזכרך בשעה שאתה התעצבת, ואריק עליך חזיונות ליל כפעם בפעם, מדי נפלך על פניך באין אונים!” והיפה-פיה אוחזת בידי, ומנהגת ומעברת אותי דרך סלונים אין קץ, מקום שם המוני עם מריעים ושׂשׂים למראיה, דרך גנים מלאים אורה, ששם צוהלות ומשתעשעות שלש מאות עלמות צעירות,—והנה באנו לסלון אחר, ושם הכל מזהיר בזוהר ספירים. השמש מפיץ אור דרך התקרה השקוּפה, מרחוק נשמעים קולות רבים של מקהלות שׁרים בלתי נראים, ובאויר מרחפים בשָׂמים משַכרים. אני אוחז בידה—התאוה גורפת את דמי, והיא מצטחקת למולי ומולכת אותי אל סלון שלישי, מקום שם מבריקים אבני-ברקת ביקר תפארת אהבים, וידיה עוטרות את צוארי, נשמת-אפה מרחפת על פני, והיא לוחשת: „ברכתּיך, אהובי! נשקני! נשקני!”
ואני רואה ממעל לראשי את כוכבי השמים, ושרעפי צוללים בים זהרם.
השוטר העירני. עוד הפעם שכבתי על הספסל, משלך בלי חמלה לתוך ים החיים. קודם כל אחזני רגש תמהון על המצאי תחת כפת השמים. ואחר מלאתי קצף, ואהי נכון לבכות בזעפי, על כי חי אנכי עוד הפעם!—בשעה שישנתי ירד גשם; בגדי נרטבו, והקור חדר כל קרבי. החשך גבר כל כך, עד כי לא יכל השוטר לראות את פני.
—נָא-אָ!—קרא אלי,—גש הלאה!
ואני שמעתי בקולו; לוּ צוה עלי לשבת, כי אז ישבתי. כחותי עזבוני כליל; ואף גם הרעב שב לענותני.
—עמוד נא,—קרא אלי השוטר בלכתו בעקבותי,—הן שכחת לקחת את מגבעתך! אך זה הוא טפש! טוב הדבר, לך לך!
—אכן נדמה לי אמנם, כאלו שכחתי דבר מה,—אמרתי בלשון עלגים, מבלי דעת נפשי.—תודתי לך. לילה טוב.
ואחוג, ואנוע, ואלך הלאה.
אַח, לוּ היתה הפעם אתי לכל הפחות פת-לחם קטנה! לוּ רק פרוסה ככף איש, שהייתי יכול לאכלה אכילה ארעית מדי לכתי!—שויתי בנפשי את אותו מין לחם-הדגן, שהייתי אוכלו עתה בעונג מיוחד.—מבלתי יכולת לנשא את מצוקות הרעב, התרגשתי ואתן קולי בבכי: אין קץ, אין מדה ליסורי!
פתאם עמדתי. רקעתי ברגלי, ואגמגם דברי קללה. איך קרא לי השוטר? טפש?—אנכי אַראהו עד אן מגיעה טפשותי!
שבתי לאחור וארוץ, מבלי דעת נפשי מרוב חמה. כעבור זמן מה נפלתי במרוצתי; אך זה לא עצרני; קמתי בקפיצה, ואוסיף לרוץ הלאה; אולם בהגיעי עד מגרש מסלת הברזל עיפתי כל כך, עד כי לא יכלתי עוד לגשת אל הגשר; ואף גם חמתי שככה.—האם לא אחת היא לי, מה אמר השוטר? אך הלא אי-אפשר להרשות לכל איש לדבר גסות! אולם, הן הוא לא ידע מי בעל דברו.—ואשנה, בהרגיעי את נפשי: „הן הוא לא ידע מי בעל דברו”, ואשוב עוד הפעם לאחור. תשוקה יתרה—לרוץ בחשכה כזו, לחצות ברפש עד מעל לברכים, השד יודע אנה!
והרעב החל שנית לגרמני, למצצני, מבלי תת לי מנוח אף רגע. בלעתי רוקי, למען הונות את הקיבה, ואף גם נדמה לי כי זה מועיל.
אני המעטתי לאכל עוד במשך שבועות אחדים לפני הקיץ הנוכחי, ומאז הולך רוחי הלך ורפה. אכן זאת היא העָקה,—כבר אבדו לי כחותי אשר מלפנים, וכל רעבון חדש עולה לי במכאובים יותר ויותר גדולים! אך ארויח חמשה שקלים, עוד לא אספיק לאכל די שׂבעי ולחגור כח, והנה עוד הפעם עלי לרעב!
כעת כואבים ביחוד כתפַי וגבי; את הצרבת בחזה סוף סוף עוד אוכל נשא,—אפשר לגנוח בחזקה, להכפף יותר ויותר;—אך לגבי ולכתפי מה אעשה אפוא?
ולמה זה הורע מזלי כל כך? האם יש לי זכות של חיים פחות מאשר, למשל, לסוחר הספרים פַּשַּׁה או לפקיד הֶננֶכן?—האם שכמי וידי לא יצלחו למלאכת-הגוף? האם כבר לא נסיתי לעבוד בתור חוטב עצים במֶללֶרהַדֶה, למען אשתכר לכל הפחות למחיתי? האם עצל אנכי? האם לא בקשתי כל מיני עבודה, לא הלכתי לשמוע קריאות של פומבי, לא כתבתי מאמרים לעתונים, לא עבדתי יומם ולילה, לא קראתי בספרים עד להתחלות? והאם לא חייתי חיים של כילַי, בכלכלי נפשי בלחם וחלב—ברגעי שׂובע, וכשהימים כתקונם—בלחם בלבד? האם לא רעבתי גם ללחם—ברגעי מחסור? האם שכנתי מעודי בארמון, או במשכן מרוח ומהודר?—בבית חרשת עזוב של רוקע-פחים, נדח מאלהים ואנשים, שם עשיתי לי מאוּרה!—באחת, מזלי נשגב ממני, לא אוכל הבינו!
במחשבות כאלה השתקעתי מדי לכתי, אך לא היה בהן כל צל של תוגה או התמרמרות.
על יד איזה מַחסָן, אשר תריסיו סגורים למחצה, עמדתי בלכתי, ואחל להביט לתוך הסדק, אך לא יכלתי לראות מאומה. התקצפתי על עצמי בגלל מחשבת-הבל זאת ובגלל אי-היכלת לרַצות את סקרנותי, דפקתי באגרופי על התריס, ואלך הלאה. במרחק נראתה לי דמות שוטר, ואחיש צעדי, ואֹמר אליו בלי כל הקדמות:
—כעת השעה העשירית.
—לא, השעה השניה,—ענה הוא בתמהון.
—לא, העשירית,—שניתי אני,—ובהאנחי בזעף, קמצתי אגרופי ואצעק: שמעו נא, רבותי! כעת השעה העשירית!
הוא חשב רגע, הביט עלי בשים לב, ויקרא בקול שקט:
—בכל אופן השעה כל כך מאוחרה, עד כי הגיעה העת שתשוב לביתך, האלַוה אותך?
טוב-לבו הכלימני; הרגשתי דמעות בעיני, ואמהר לענותו:
—לא, תודתי לך. אנכי רק אחרתי בנשף קצת... בבית-הקַהוה... תודתי לך.
בלכתי מאתו, שׂם את כף ידו למול רַקתו. גודל נפשו של השוטר עורר את לבי כל כך, עד כי נתתי קולי בבכי: היתכן כי אין לי אף חמשה שקלים, למען העניק לאדם ההגון הזה? זמן רב הבטתי מרחוק, איך התהלך על פרשת הדרכים; הכיתי בכפי על מצחי וארבה לבכות, במדה שהרחקתי ממנו. חרפתי את עצמי בגלל עניי, בדיתי את הגדופים היותר שפלים, ואנָאץ את נפשי בלי חמלה.
באופן כזה הגעתי עד מעוני, אך על יד הפתח ממש ראיתי פתאם והנה—אבד ממני המפתח.
„הדבר מובן מאליו!—קראתי במרירות—, המפתח צריך היה לאבד ממני, ויהי מה!”—אנכי גרתי בחצר, אשר בצדה האחד היתה אֻרוה, ומעבר השני—בית-חרשת רוקע פחים; את השער היו סוגרים מדי לילה בלילה.—שום איש, שום איש לא יוכל עתה לפתחו: ולמה זה באמת לא יאבד המפתח ממני? הן נרטבתי כאחד הכלבים, רעבתי מעט, קצת רעבתי, ואף גם עיפתי עד כדי גיחוך,—ולמה זה באמת לא יאבד ממני המפתח? גם תמיה גדולה היא, כי לא שנה הבית את מקומו, לא נעתק הלאה, אל השדה, מדי קרבי אליו?—ואצחק צחוק פולח-לב.
שמעתי צהלת הסוסים באֻרוה, ראיתי מבעד לשבכה את חלוני, ובכל זאת לא יכלתי לבוא פנימה. אם אובה ואם אחדל—צריך הייתי לשוב אל הגשר ולבקש את המפתחות שאבדו.
עוד הפעם ירד גשם, ואני הרגשתי בחדור זרם אחר זרם אל תחת צוארי.—על יד בית המועצה עלתה על דעתי מחשבה מוצלחת: לפנות אל השוטרים בבקשה, שיפתחו לי את השער. תכף הצעתי זאת לפני השומר, בבקשי אותו ללכת מיד בעקבותי.
אך זה לבלי הועיל כלל, יען אין לו מפתחות. מפתחות הפוֹליציה נמצאים בבית-הפקידות.
—ומה אפוא אוכל לעשות?
—ללכת לבית מלון אורחים וללון שם.
—אין אני יכול ללכת לבית מלון אורחים: אין לי כסף. אחרתי בנשף קצת... בבית הקהוה... הלא תבין!
עמדנו זמן קט על המעלות, אצל בית המועצה. הוא התבונן בי מכף רגלי ועד קדקדי. מי הגשם ירדו בהמולה ויגאו.
—לך אל בית המשַׁמרים[י] ואמור, כי נעזב ונודד אתה,—אמר אלי.
נעזב ? זה לא עלה עוד על דעתי, אכן רעיון נפלא הוא, יקחהו אפל! אני מודה, מודה לו עד מאד! ובכן אפוא—פשוט לבא ולאמר, כי אני נעזב?
הדבר פשוט מאד...
—מה שמך?—שאל המשַׁמר.
—טַנגֶן. אַנדרֶאַס טנגן.
אינני יודע למה כזבתי. עשתנותי נבוכו, ולא היה בי כח למשול בהם; צריך הייתי לשקר, בלי שום צורך, על פי עקשות אוִילית, שלא יכלתי להתגבר עליה.
—משלח ידך?
אכן לזאת יאָמר: מן הפח אל הפחת!—משלח ידי? אמנם, במה אני עוסק?—בתחלה חפצתי לקרא לעצמי בשם רוקע-פחים, אולם נדמה לי כי השם, אשר בדיתי, יותר מדי עָרב לאזן בשביל איש ממין זה; מלבד זאת, הן אני נושא משקפַים על עיני. בי נולד החפץ להַראות את כל כבודי; עשיתי צעד קדימה, ואקרא בקול תרועה:
—סופר אנכי בעתונים.
המשמר לטש עיניו עלי, ואני הסברתי פנים כ„יועץ-מִשׂרה” נעזב. הוא נתן תכף אמון לדברי.—זה היה מחזה נפלא—סופר נעזב, בלילה, בבית המועצה!
—באיזה עתון הנך עוזר, מר טנגן?
—ב„גליון-הבקר”. הלילה, לדאבוני, אחרתי בנשף קצת...
—בזאת אין כדאי לדבר, נכנס לתוך דברי: לגבי צעיר כמוך אין משגיחים דברים כאלה.—אחר כך קרא לשוטר, ובקומו ממושבו בכבוד אמר: „הוליך נא את האדון הזה אל היציע המיוחד, למעלה. לילה טוב.”
קור חלף בכל יצורי גוי מדי חשבי על דבר חוצפתי, ואקמץ אגרופי נִכחי. למה זה צריך היה לערבב בזה גם את „גליון הבקר”! העורך רק יחרוק שניו לשמע המקרה—כמו שחורק זה המנעול מדי התהפך המפתח.