—הגַז בוער עשרה רגעים, אמר אלי השומר בפתח.
—ואחר יכבה?
—כן, יכבוהו.
ישבתי על המטה, ואשמע בהתהפך שנית המפתח במנעול. לחדר המוּאר היתה צורה מרֻוחה למדי; הרגשתי את עצמי כבן בית, ובעונג-נפש הטיתי אזני לשמוע אל דלף הגשם בחצר. אי אפשר היה גם לבדות למעני שום דבר יותר טוב מהחדר הנחמד הזה.
בעונג רב נשענתי על המטה, בהביטי על להבת הגז, ומגבעתי בידי. חשבתי אדות פרטים שונים של שיחתי עם הפקיד המשַׁמר. זאת היא שׂיחתי הראשונה עם אחד הפקידים—אבל עלתה יפה! הסופר טנגן—האף אין זאת? גם „גליון-הבקר”! פלחתי ממש את לבו של האיש הלז ב„גליון הבקר”! אחרי זאת אין להוסיף דבר—הלא?—עד השעה השניה בלילה ישבתי ברוב פאר ב„גן השעשועים”, ואעזוב שם את מפתחותי, וכיס הכסף עם אלף השקלים נשאר אצלי בביתי!—הוליך נא את האדון אל היציע המיוחד, למעלה!
אז כבה אור הגז,—לפתע פתאם, באופן מוזר, מבלי התמעט, כבה. הנני יושב בחשכה עמוקה, אינני רואה לא את ידי, אף לא את קירות החדר הלבנים. לא נשאר לי אלא לשכב לישון—ואני פושט את בגדי.
אך לישון לא עלתה לי. זמן רב שכבתי ואביט אל תוך החשכה, זאת החשכה הכבדה, האין-סופית, הבלתי-מושׂגה. מחשבתי לא יכלה לחבקה. החושך גבר יותר מכפי שאפשר, וזה הדאיבני. עצמתי את עיני, ואחל לשורר בלחישה, ואתהפך על משכבי, למען שנות את המצב,—אך לשוא. העלטה בלעה את כל שרעפי ולא נתנה לי מנוח אף רגע.—ומה אם אמס ואתמוגג תוך העלטה הזאת, ואתלכד אתה יחד?—קפצתי על המטה, ואפרוש כפי.
חרדה משלה בי, וכל מלחמתי עם עצבַי—לא הועילה כלל. נהייתי קרבן של פנטסיות היותר אויליות, וזעה כסתני מפני התאמצותי להשיב רוחי אל קרבי.
כוננתי עיני במרחק, ויעל על לבי כי מעולם לא ראיתי עוד עלטה כזאת. כמובן, הנני נמצא עתה בעלטה מיוחדה לגמרה, בתוך אֶלֶמֶנט איום, אשר עד היום לא היה לשום איש אף מושג קל שבקלים ממנו. ואתענה באופן שאין לספר.
גוּמה קטנה בקיר, אצל מטתי, הסבה אליה את כל לבי. מששתי אותה, נשבתי בּה, ואחל לחקור על דבר עמקה. ברור היה בעיני, כי זה לא היה חור פשוט—זה היה איזה חור מיוחד, פִלאי, אשר עין לא שזפתו עוד. ומבלי דעת נפשי מפני אימה וסקרנות, הוצאתי מצלחתי את אוֹלרי הפגום, בחפצי להוָכח כי החור הזה איננו חולף בעד הקיר ואינו יוצא אל החדר הסמוך.
שכבתי שנית כאלו למען אישן, ובאמת—למען הלחם עם העלטה.—הגשם חדל, ובכל השלך הס. ברחוב נשמעו פתאם צעדים מדודים, ואני לא שקטתי עד אשר הכרתי את השוטר בהליכתו.
אז ספקתי כפי ואתן קולי בצחוק. האח, מה טוב! מצאתי מלה חדשה.—קפצתי על מטתי, ואמר:
—המלה הזאת לא היתה עוד מעולם, אני בעצמי חברתיה. קוּבָּאַה! כן, הלא זאת מלה נכונה של אותיות נכונות! בן-חיל! מצאתי מלה; יש לה ערך רב בדקדוק-הלשון! קוּבָּאַה!
ובפקחי את עיני לרוחה, מלא השתוממות על המצאתי, צחקתי בקול, ואחר החלותי ללחוש: הן אפשר להקשיב לדברי, וההמצאה הזאת צריכה להשמר בּסוד גדול!
עוד הפעם הייתי במצב של תמהון-לב עלז, שבא מרעב, עוד הפעם הרגשתי את עצמי ריק וחפשי מכל מיני ענויים, ועוד הפעם אבדה ממני כל יכלת למשול בעשתנותי.
החלותי לשית עצות בנפשי. ויהי מה, צריך למצא את הוראתה של המלה החדשה הזאת: היא איננה עיר, אף לא חיה; זה ברור מאד.—אחרי אשר נמלכתי היטב בלבי מצאתי, כי הוראתה אינה יכולה להיות גם ארמון תלוי באויר, אף לא צאת השמש.—אולם זה לא יקשה כלל, למצא הוראה בשביל מלה נהדרה כזאת. צריך רק לחכות קצת—וההוראה הזאת תעלה מאליה על דעתי, ובין כה אפשר לישון.
שכבתי על המטה, ואצחק, ואגמור בדעתי לבלי הוסיף עוד להגות במלה אשר מצאתי.—אך רגעים אחדים עוברים, והנני בא שנית במצב פרוק-העצבים. המלה מעַנה אותי, קורעת לבי לגזרים, מוסיפה בכל פעם לשוב לעלות על זכרוני, פורשת ממשלתה על כל הכח החושב שלי—ואני הוגה בעיון.—עד הנה חשבתי רק במה שאיננה יכולה להורות, אך הן צריך לחשוב תחלה מה יכולה היא להורות. „אולם אין רע!” קורא אני בקול, וחוזר וקורא, כי אין בזה כל רע.—המלה, תודה לאל, הומצאה, וזה כל העקר. אפשר לי להרָגע.
אך המלה הבלתי-שכיחה אינה נותנת מנוח. הנני קופץ ממטתי, אוחז בראשי בשתי ידי ומחל לדבר על לבי בקול:
—הן לא תוכל להיות הוראתה אֶמיגרַציה או פַבריקה של טבּק! לוּ כן היה, כי אז כבר מצאתי בזאת מרגוע. לא, המלה הזאת צריכה להביע איזה ענין רוחני: רגש, מצב-נפש,—היתכן כי לא היה הדבר ברור בעיני עד כה?
ואני מחל לחשוב על דבר רגשים וכל מיני מצב-נפש, ופתאם נדמה לי כי איזה איש מן הצד מתערב בשיחה, ואני עונה לעמתו בעָברה:
—„רָקֹק”? אכן לא, במחילה מכבודך; האם לטפש הנך חושב אותי, או מה? „צמר”? לך לעזאזל! הלא מגוחך הדבר! הבאמת מחויב אני להסכים לכך, כי קוּבָּאַה הוראתה—צמר? אני אני המצאתי מלה בשבילי, ויש לי צדקה גמורה לתת לה את אותה ההוראה, אשר תעלה על דעתי אני! כפי שידוע לך, הטפש, אין אני יודע עוד בעצמי מה טיבה של המלה הזאת!
אך הנה מוחי הולך ונהרס עד היסוד. הנני קם והולך לבקש מים. אינני צמא, אך ראשי בוער כמו באש, ונחוץ לי לקררו.
אחרי שוב רוחי אל קרבי שכבתי עוד הפעם ואנסה לישון, יהי מה שיהיה. זמן רב שכבתי בלי-נוע, בעינים עצומות, אבל רק הזעתי וארגיש דחיפות, אשר יחד אתן הסתער דמי בכל עורקי.
לא, זה היה הרגע היותר נפלא, כשחִפש כסף במגלה! הוא גנח—כְּחֶה-כְּחֶה!... האם לא הוא הוא אותו שעבר על יד החלונות?... ספסל... אבני-חן כחולים... אניות...
פקחתי את עיני. למה זה אני עוצם אותן, אם לא אוכל לישון?—ומסביב עודנה משתרעת אותה העלטה, אותה הנצחיות השחורה, האין-סופית, אשר לשוא מנסות מחשבותי המַמרות לחבקה. אל מה אַשוֶנה?—ואני משתדל בכל מאמצי כחי למצא מלה שתהי שחורה למדי בשביל העלטה הזאת, מלה כל כך איומה, אשר מדי הביעי אותה צריכות שפתי להפוך שחור.—הה, אלי, מה רב החשך!
ואני מוכרח שנית להגות בנּמל ובאניות ובבני-השחץ השחורים המחכים לי שם, על הים. הנם הולכים אלי, הנם רוצים לתפשני ולהוליכני אל ארצות רחוקות ונוראות, אשר לא דרכה בהן עוד כף רגל איש. הנם מושכים אותי אל התהום, הנם מתנשאים יחד אתי אל העננים—ופתאם והנה הם נופלים, נופלים...
הוצאתי מפי צעקה נִחרה, ואֹחז בפאת המטה. נסיעה מסוכנת נסעתי באויר, כמו איזה חפץ מָשלך. תודה לאל כי הספקתי להאחז בקרשים האלה!
—זה הוא המות,—חלף רעיון במוחי,—הנך הולך למות.—ואשכב, ואחל לחשוב, כי תכף אמות.
לבסוף נתרתי עוד הפעם ממקומי, ואכיח את עצמי תוכחה נמרצה:
—מי זה אמר כי עליך למות?—אם אתה חברת מלה ואינך יכול למצא בשבילה הוראה—למי הזכות להתערב בדבר?
את דברַי שמעתי ואבין ברור. ההכרה לא עזבתני; זה היה לא חוסר דעה, כי אם דברי תפל של חלישות ועיֵפות, ומוצאם—רעב.
אך פתאם, כמו ברק, עִורַתני מחשבה, כי אני יוצא מדעתי.—הנני רץ, בהתנודדי, אל הדלת, מנסה לפתחה, מתנפל עליה פעמים אחדות, כמתאמץ לשברה, מכה בראשי אל הקיר, מתיפח בקול רם, נושך את אצבעותי ומקלל, מבלי דעת את מי ובשביל מה.
אך שקט בכל; הקירות השיבו כפעם בפעם את קולי אלי בחזקה. ישבתי על הרצפה, מבלתי יכלת עוד להתמרמר.—אז נגלה פתאם לעיני, מלמעלה, רִבּוּע אָפוּר בקיר, נגה-אור לבן כהה, הרגשה קודמת של אור היום. הרגשתי בכל נקב מנקבי עור גופי כי זהו אור היום, ובפעם הראשונה שאפתי רוח ברוָחה. התמתחתי על הרצפה ואבך משמחה למראה אור-הבקר המחונן הזה, ואתיפח מרגש תודה, ואשק את החלון נשיקות פורחות ואשתגע, אולם באופן חדש.—כל רוגז כמו הוסר ביד, הכאב והיאוש שקטו, וכל תשוקות לא היו לי, כי הייתי הגשמה של אֹשר ונחת-רוח. בקומי ובפרשי כפי אל האור, חכיתי בסבלנות להיות הבקר.
מה נורא היה הלילה הזה! אי אפשר היה לבלי השתומם לזאת, כי לא שמע איש את השאון אשר הקימותי. אולם, הן נמצאתי ביציע המיוחד, ממעל לכל שאר הכלואים. אותי חשבו ליועץ-משרה נעזב.—ברוח היותר צוהלת, בכונני עיני מול החלון אשר הלך הלך ואור, העמדתי פנים כיועץ משרה, כניתי את עצמי „פוֹן-טנגן” ואדבר אל לבי בסגנון רִשמי. דמיונותי לבשו צורה יותר שקטה ולא הוסיפו עוד לענותני.—חבל, כי עזב האדון יועץ-המשרה בביתו, בגלל פזור נפשו אשר לא יכֻפר, את כיס כספו! האם אתרַשה להתכבד לעזור בכבוד ויקר להוד כבוד מעלתו לשכב על המטה?—וברצינות היותר עמוקה, באלפי צירימוניות, הלכתי אל המטה, ואשכב.
כעת כבר היה אור כל כך, עד כי אפשר היה להכיר ברור את רשמי החדר, ואחר כך גם את הבריח הכבד של הדלת. זה שִׂמח את נפשי. חלפה החשכה יחידת-הגַּוָן, המרגזת, המוצקה, אשר הפריעתני מראות את עצמי; דמי שקט לאט לאט, ובמהרה החלו גם העינים להתעצם.
קול דופק על הדלת העירני. נתּרתי ממטתי, ואתלבש בחפזון; בגדי לא יבשו עוד מאמש.
—הואיל נא להודיע אדותך להמשַׁמר,—אמר השוטר.
—אם כן, עוד הפעם דקדוקים!—חשבתי, ולבי חרד בקרבי.
ירדתי למטה אל חדר גדול, ששם כשלשים או כארבעים איש—נעזבים. את כלם קראו לאחד אחד, כפי הרשימה, ולכל אחד נתנו כַּרטיס ארוחת-בקר בחנם. המשמר פנה בכל פעם אל השוטר שעמד אצלו בשאלה:
—האם קבל כרטיס? אל תשכח לחלק את הכרטיסים. גם צורתו של זה מעידה, כי לא ישיב את הכרטיס ריקם.
אני עמדתי על ידם, הבטתי אל הכרטיסים, וחפץ הייתי לקבל גם אני את אחד מהם.
—אַנדרֶאַס טַנגן, סופר בעתונים!
יצאתי מתוך ההמון, וארכין בראשי.
—איך זה הגעת עד הלום, חביבי?
חזרתי על השקר אשר שקרתי אמש—ולא הנדתי גם עפעף. אתמול אחרתי לשבת, אֵחרתי בנשף קצת... בבית הקהוה... ויאבד ממני מפתח הדלת...
—כן, כן, יש אשר יקרה כדבר הזה! צחק הלז.—הערבה לך שנתך?
—כשנה של יועץ-משרה,—עניתי,—כיועץ משרה.
—מאוד אשמח,—אמר המשַמר, ויקם ממושבו.—שלום.
ואצא.
כַּרטיס! גם לי כרטיס! זה שלשה ימים ושלשה לילות לא בא כל אֹכל אל פי! גם לי פת לחם!—אך איש לא הציע לפני את הכרטיס, ולבקשו לא היה בי די אֹמץ; זה היה יכול לעורר חשד.—בראש זקוף למעלה ובסבר פנים של מיליונֶר יצאתי מבית המועצה.
השמש כבר הפיץ די חום; היתה השעה העשירית, והרחובות שוקקו מעוברים ושבים.—אנה אלך עתה?—הכיתי בכפי על צלחתי, ואמשש את כתב ידי. בשעה האחת-עשרה אפשר יהיה לשאתו אל בית-המערכת.—עמדתי מלכת, ואסתכל בחיים אשר המו סביבי; בגדי העלו אֵד.
הרעב כבר נעור, ויחטט וינקר בחזה, דפק וידקור דקירות תכופות, דקות ורפות, אשר גרמו ענויים נוראים.
האמנם אין לי רֵע, או מכיר, אשר אוכל לפנות אליו לעזרה?—העמקתי לחשוב, ממי אפשר לי ללות עשר פרוטות? אך שום איש לא עלה על זכרוני. מלבד זאת לא היה את נפשי כלל לחשוב מחשבות: היום היה כל כך נפלא! כמה שמש ואור סביבי! הלא אך כים נחמד משתפכים השמים הבהירים ממעל להרים!
מבלי משים שמתי פעמי הביתה.
הרעב ענה אותי באופן נורא. הרימותי שבב-עץ ברחוב, ואחל ללעוס. זה הועיל. מדוע לא עלתה כזאת על דעתי קודם לכן?
שער החצר כבר היה פתוח. שומר הסוסים ברכני, כדרכו, ברכת בקר טוב.
—מזג האויר טוב היום,—אמר אלי.
—כן,—עניתי, מבלי מצא מלים להמשיך את השיחה.—אולי אבקש מאתו קרונה בתור הלואה? הוא בודאי היה נותן, לוּ היה לו. מלבד זאת, הן פעם אחת כתבתי בשבילו מכתב.
הוא עמד לפני נבוך, בחפצו להגיד דבר-מה.
—כן, מזג האויר טוב מאד,—שמע נא, אדוני, את אשר אֹמר. היום אני צריך לשלם לבעלת-הבית. אולי תוכל לתת לי חמש קרוֹנות בהלואה? רק לימים שנַים, לא יותר. פעם אחת כבר הואלת לעשות עמדי חסד!
—לא, כעת לא אוכל בשום אופן, אֶנס אוֹלַף,—עניתיו.—כעת לא אוכל. אולי אחרי כן, אחרי הצהרים.—ובעמל רב עליתי על המעלות...
התנפלתי על מטתי ואצחק בקול גדול.—פוּ, מה משונה מזלי! כבודי נִצל!—חמש קרונות!—אלהים עמך, חביבי! הן רשות כזאת לך לבקש ממני גם חמש אקציות של חברה אניות או של אחוזות נחלה למתנה!
והרעיון על דבר חמש הקרונות האלה אלצני להרים את קולי יותר ויותר בצחקי.—אכן לזאת יאמרו הבריות—מזל של שוטה! מה? חמש קרונות! אָה, מדוע לא—בעונג רב!... פי! אי מזה נודף ריח כירַים? ריח של רקיק בשר צלוי? געל נפש!
מהרתי לסגור את החלון, אשר משם נדף הריח הזה, ובהסבי פני אל שלחני הדל, אשר כתבתי עליו, ובכרעי על ברכי, באין כסא,—השפלתי להשתחות, ואחל לפטפט:—אולי יואיל כבודו לצות להביא כוס יין? לא?—שמי טנגן, יועץ המשרה טנגן, אחרתי בנשף קצת... מפתח הדלת...
ועוד הפעם סבוני ויסבבוני רעיונות בלתי מקושרים יחדו. ידעתי כי הבלים אני מדבר, אולם הבינותי היטב פשר כל מלה ומלה. שניתי בכל פעם אל לבי: „הבל הבלים”!—ובכל זאת לא יכלתי לחדול.—נדמה לי, כאלו אני מדבר מתוך שֵׁנה.—ראשי היה קל, בהיר, צלול, כמו גם בינתי—אך אבדה ממני כל עצה למשול בו.
אתיו הנה, רבותי! הביטו! מַלון של ספירים!... אילַיַלי, אילילי! ספה אדומה, רכה, של משי! מה מאד היא מנשמת בכבדות! נשקני, אהובי, עוד, ועוד!... ידיך גלילי זהב, שפתיך מתאדמות כמו...—הוי משרת! צויתי להכין לי צלי!
השמש האיר את חדרי. הנה נשמע, איך לועסים הסוסים באֻרוה שבלת-שועל. ישבתי ואמצץ את השבב, שאנן כילד.
זכרתי פתאם את כתב ידי, ואוציאהו מצלחתי. הוא נרטב; ואמתח אותו לאור השמש למען ייבש. אחר כך החלותי לטיל בחדרי הנה והנה.
כמה מכוער כל זה מסביב! על הרצפה מתגוללים פה ושם גזרי פחים; אין אף כסא אחד, אף מסמר אחד על הקיר; הכל הלך לו אל מרתף „הדוד”, הכל אֻכל. גליונות-ניר אחדים על השלחן, המכוסים בשִׁכבה עבה של אבק—הנה זה כל רכושי. השמיכה הירוקה אשר על המטה להַנס פאוּלי היא.
הנס פאולי! ספקתי כפי. הנס פאולי פֶּטֶרסֶן, כמובן, יהיה לי לעזר!—הנני מתאמץ להעלות על זכרוני את מקום משכנו.—האמנם רק עתה עלה על לבי הנס פאולי! הוא, כמובן, יתקצף,—על אשר לא פניתי אליו קודם!—בו ברגע הנני חובש את מגבעתי, צובר את הנירות, תוחב אותם אל צלחתי ויורד במרוצה מן המעלות.
—הוי, אֶנס אוֹלַף!—קורא אני בקול אל תוך האֻרוה.—אחרי הצהרים אוכל לעזרך!
בבואי אל בית המועצה הנני רואה כי הגיעה השעה האחת-עשרה, ואני רץ אל בית המערכת. על יד הדלת הנני בוחן את מספרי גליונותי, מחליק אותם בזריזות ודופק. הנני נכנס. דפיקות לבי נשמעות לאזני.
האיש בעל המספרַים יושב על מקומו הרגיל. במורך-לב אני שואל אדות העורך. אין מענה. הוא מוסיף לחתוך במספרים פִּסות של עתוני ערי השדה.
הנני שונה את שאלתי ומתקרב אליו יותר.
—העורך הלך מזה,—אמר הוא לאחרונה, מבלי הבט עלי.
—ומתי יבוא?
—איני יודע.
—ועד איזו שעה בית המערכת פתוח?
על זאת אינני מקבל כל מענה, והנני מוכרח לצאת. בעל המספרים, מדי דברו אתי, לא הביט אף פעם אלי, אם כי הכירני תכף בקולי.
—הנה לידי כך באת,—אמרתי בלבי:—פה עוינים אותך כל כך, עד כי אינם רוצים עוד גם לדבר עמך!
האמנם כל זה על דעת העורך? אמנם הייתי עליו לטורח, מרבה להכיל. למן הפיליטון האחרון המפורסם, בעל עשר הקרוֹנות, מלאתי את פני שלחנו כלו במאמרים שלא יצלחו למאומה, אשר קרא אותם בתכיפות, ובתכיפות החזירם לידי. כעת, מאליו מובן, הוא מתאמץ להפטר ממני בדרך כבוד.
הלכתי בדרך העולה אל הומַנדסבִּיָן.—הנס פאולי פטרסן הנהו סטודנט, מזרע אכרים; הוא מתגורר בעלית-הבית, בגובה חמשה סולמים; הנס פאולי פטרסן איש עני הוא.—ואולם אם יש לו קרוֹנה, בודאי יתננה; זה כל כך נכון, כאלו היא מונחת כבר בצלחתי.
במשך כל הדרך שמחתי על השקל הזה—כך גדל בטחוני בו. אך בגשתי אל הדלת מצאתי אותה סגורה, ונחוץ היה לצלצל בפעמון.
—צריך אני לראות את הסטודנט פטרסן,—אמרתי, ברצוני לבא הביתה:—את חדרו אני יודע.
—את הסטודנט פטרסן?—שנתה העלמה: אולי אותו שהתגורר בעליה? הוא נסע מזה.—לאן נסע—לא ידוּע. את המכתבים צוה לשלוח אל הֶרממַנסן בטוֹלדבּוֹדהַדֶה,—ותגד את מספר הבית.
מלא תקוה ובטחון עברתי על פני כל טוֹלדבּוֹדהדה, בבקשי את משכנו של הנס פאולי. הנס פאולי—זוהי שִׁבלתי, נחוץ לי להחזיק בה.
בעברי על יד בנין חדש, ששם עמדו שני חרשי-עץ ויקציעו קרשים, שלחתי את ידי לתוך הערֵמה, ואוציא מתוכה שני שבבים מן היותר לבנים, ואתן את האחד אל פי ואת משנהו—אל צלחתי.—קיבתי נאנחה מרעב.—לפני חלון האופה הסתכלתי בעונג בככר-לחם גדול מאד, שמחירו עשרה אֵירים,—מעודי לא ראיתי עוד ככר לחם גדול כמוהו, אשר ימכר במחיר כזה...
—„באתי לדרוש לאדרסת הסטודנט פטרסן”.
—בּרֶנדט-אַנקרס-הדה 10 №, בעליה.—הלא תכף אלך אליו? ואם כן, אולי אקח אתי מכתבים אחדים, אשר התקבלו בזמן האחרון על שמו?
הנני שב העירה בדרך אשר באתי, עובר על-יד חרשי העץ, היושבים עתה ולוחצים בין ברכיהם סירי-בדיל עם ארוחת-הבקר מבית-התמחוי לעם, אצל בית-המאפה שבו ככר-הלחם במחיר עשרה אֵירים—וכל עוד רוחי בי מרוב עיפות הנני מגיע לסוף אל בּרנדט-אַנקרס-הדה.—הדלת פתוחה, הנני מטפס בכבדות עד העליה ומוציא מצלחתי את המכתבים, למען פעול תכף ומיד לטובה על מצב-רוחו של הנס פאולי.—מאליו מובן, כי הוא לא ישתמט מעשות אתי חסד, כאשר יוָדע לו מצב הענינים כמו שהוא. להנס פאולי לב טוב; כזאת הגדתי תמיד על אדותו...
ופתאם קראתי על הדלת, בהתבונני אל כרטיסו: „ה.פ. פטרסן, הסטודנט, נסע לביתו”.
ישבתי על הרצפה הקרה, נדהם לגמרי. שניתי פעמים אחדות כמכונה: „נסע לביתו! נסע לביתו!”—ואדום. אין דמע בעינים, אין רעיון במוח, אין הרגשה בלב. בעינים לטושות ישבתי, בהביטי על המכתבים אשר בידי.
כך עברו כעשרה, כעשרים רגעים—אולי גם יותר; אני הוספתי לשבת על מקום אחד, מבלי התנועע. ההָגות הכהה הזאת דמתה לתרדמה. אך בשמעי קול צעדים על המעלות קמתי ממושבי ואמר:
—את הסטודנט פטרסן אנכי מבקש; הנה בידי שני מכתבים בשבילו.
—הוא נסע לביתו,—ענתה בעלת הבית.—אולם הוא ישוב אחרי ימי הדרור. אם כבודו רוצה, יוכל להשאיר את המכתבים אצלי—אני אמסור.
—כן, הואילי נא בטובך למסרם לו. אולי המכתבים נכבדים, ולו ינעם לקבלם. שלום.
ירדתי, ואקרא בקול גדול, בקמצי אגרופי באויר: „נבָלה היא!” לחצתי שִׁני בהתמרמרות ואצעק, בהביטי על העננים: „נבלה היא זאת!”
אולם אחרי צָעדי צעדים אחדים עמדתי, ואחבק ידי, ובהטותי ראשי הצדה שאלתי בקול מתוק כדבש:
—אך האם קראת אותו לעזרה, בני?
הנגון היה מזויף.
—בהטעמה, בהטעמה! האם קראת לעזרה אותו , בני?—ובהשפילי את ראשי, עניתי בנגון של בכי: לא!
גם זה לא הוטעם כראוי.
—הוי, גולם, אפילו לחנוף אינך יכול!—כן,—צריך אתה לאמר,—כן, קראתי! ועליך לאמר זאת בקול של חנינה!—כן. נא, עוד הפעם!—כך, כעת יותר טוב. שאף נא רוח, שאף רוח כמחלל בחליל! כן! טוב!
ואלַמד את עצמי חנופה, וארקע ברגלי כי לא עלה לי הדבר; חרפתי את עצמי בשם גולם, ואסב עלי את עיניהם של כל העוברים.
אחזתי דרכי עוד הפעם קדימה, ואלעס את שבבי, ובלי משים עמדתי פתאם על מגרש מסלת הברזל. במגדל בית-התפלה הראה השעון חצי השעה השניה.—עמדתי כרגע ואחשוב. על מצחי התגלגלו טפות זעה, ועיני דמעו.—„נלך אל רחוב החוף”,—אמרתי אל נפשי.—„כמובן, אם שעתך פנויה”. ובהשתחוי לפני עצמי שמתי פעמי אל רחוב החוף.
הים מתנודד מול זהר השמש, האניות מתקדרות. בכֹּל תנועה: שריקת האניות; נושאי סבל עם ארגזים על כתפיהם; שירה עליזה של מעמיסי משא על המעברה.
לא הרחק ממני יושבת מוכרת-עוגות ומנקרת בחוטם-התכלת שלה על פני סחורותיה. השלחן הקטן לוקח את לבי ומושך אותו לכל מיני ממתקים, ואני מסב את עיני בשאט-נפש.—סחורותיה מפיצות צחנה על פני כל רחוב-החוף; פי—פִּתחו החלונות!
הנני פונה אל האיש, היושב על ידי, ומראה לו על הסכנה הכרוכה בכל אלה הריחות של עוגות וכירַים. הוא איננו מסכים לדברי.
בכל אופן, הלא צריך הוא להסכים, כי... אך שכני רואה בדברַי חוצפה, ומבלי תת לי לכלות דברי הנהו קם והולך לו.
ואני רודף אחריו ומשיגהו ומתאמץ להחזירו מדעתו הרעה, אשר הוא חושב עלי.
—שים נא לב אל תנאי שמירת-הבריאות,—אומר אני אליו, בגעתי בכתפו.
—סלח נא, אינני מתושבי העיר הזאת ואיני יודע דבר אדות תנאי שמירת-הבריאות המקומיות,—עונה הוא לעמתי ומביט עלי בחרדה.
זה הוא ענין אחר, אם לא מתושבי העיר הנהו. אם כן, אולי אוכל להועיל לו באיזה דבר? האם איננו צריך, למשל, למורה דרך? לא? אנכי הייתי עושה עמו את החסד הזה בעונג רב, וכמובן—בלי מחיר.
אולם, יהי מה שיהיה, הוא רוצה להפטר ממני, והנהו עובר במרוצה אל העבר השני של הרחוב.
שבתי שנית אל ספסלי, ואשב. הייתי מרוגז מאד, וכלי-הזֶמר הגדול, אשר השמיע נגינותיו מרחוק, הוסיף להרגיזני עוד יותר. זאת היתה מוזיקה נמרצה, מצלצלת בעוז, אחת ממנגינות וֶבֶר; וילדה קטנה שוררה אחריה.—קולו הנוגה של כלי-הזמר, הדומה לקול החליל, חודר כל קרבי, ועורקַי מחלים להזדעזע, כאלו מנסרים אותם בקשת של כנור—אך פתאם הנני מחל להרגיש כי רוחי טובה עלי מאד ומזמר יחד עם הילדה. אכן עלילות מוזרות מעולל הרעב לבן-אדם! הנני כבר מאֻשר, צולל בקולות המנגינה; כמדומני, כי אני מתעופף אל הרקיע ומרחף בין קרני השמש.
—פרוטה אחת! אמרה ילדת המנגן, בהושיטה אלי קערת בדיל.—פרוטה אחת!
—תכף,—עניתי בלי-דעת; נתרתי ממקומי ואתקע את כפי לתוך צלחתי.—אולם הילדה חושבת כי אני מתקלס בה, והולכת מאתי.
זאת הסבלנות הדוממת היתה יותר מדי אנושה בשבילי; טוב טוב היה לוּ חרפתני—כי אז רוח לי. ואקרא אליה בשטף של עצבון נמרץ:
—אין לי אף פרוטה, אך אנכי לא אשכחך. אולי אתן מחר. מה שמך?—אַה, שם נחמד! אכן לא אשכחהו. אם כן, עד יום המחרת.
אולם ראיתי כי היא אינה מאמינה לדברי, אף כי איננה עונה דבר, ואבך ביאוש. קראתי לה שנית, פתחתי קרסי מעילי, ואחפץ לתת לה את מקטרני.
—גשי הנה, לא אעשה לך דבר!
אך המקטורן זה כבר איננו אתי!—איך זה אפוא לא שמתי לב לזאת?
הילדה ברחה במהירות. סביבי נקהלו הולכי-בטל, ויצחקו. והשוטר פלג לו דרך בתוכם. „מה זה פה?”
—אין דבר,—עונה אני—הבל הבלים! חפצתי לתת לילדה קטנה אחת את מקטרני... בשביל אביה... אין ללעוג לזאת, רבותי! אנכי אלך הביתה ואלבש מקטורן אַחר.
—אל נא בשערוריות!—אומר השוטר.—לך לך לדרכך.—והוא דוחף אותי מתוך ההמון.—הלך הגליונות?—צועק הוא בעקבותי.
אַח, כן, באמת שלי הם—מאמרים לעתונים, תעודות שיש להן ערך רב! הנני מבקש סליחה על פזור-נפשי!
אני לוקח את כתב-היד, ואחרי הוכחי כי הוא מסודר הנני מכונן צעדי ישר אל בית-המערכת. על המגדל מראה השעון את השעה הרביעית.
לשכת הסופרים סגורה. כגנב הנני יורד ביראה מעל המעלות ועומד כאובד עצות. מה לעשות עתה?—הנני נשען אל הקיר, מביט על הרצפה וחושב מחשבות.—אצל רגלי מונח מחט, ואני לוקח אותו ומסתירו.
ומה אם אסיר מעל מעילי את הכפתורים? כמה יתן לי המַלוה בעדם? יתכן, כי אינם שוים מאומה—כפתורים במה נחשבים הם?—בכל זאת צריך לנסות: הלא כמעט חדשים הנם! הבה אתיק את תפריהם באולרי ואשאם אל המרתף, אל „הדוד”. את המעיל אפשר לרכוס במחט הזה.
התקוה לתת בעבוט את כפתורי החיתה אותי ותשמחני; ואחל להתיק תפריהם, ובאותה שעה פטפטתי:
—הלא תבין, מצבי דחוק זה איזה זמן... אתה חושב, כי הכפתורים—מחוקים? אל נא תדבר הבלים. הייתי רוצה לראות איש, אשר כפתוריו נשמרו בצורה כזו! אני, האמת אמר לך, אינני אוהב לרכוס את מעילי,—אצלי הכל פתוח לרוחה!... מה, אינך רוצה? נא, עשרה אֵירים בודאי תתן בעדם!... הה! אלי, מי זה אומר, כי אני מאלץ אותך לתת לי יותר!... נא, טוב הדבר, לך קרא לשוטר, ואני אחכה פה מדי לכתך. אל תדאג—לא אגנוב מאומה!... נא, שלום לך! שמי טנגן—אנכי, דע לך, אחרתי בנשף קצת...
אז שמעתי קול צעדים על המעלות. זהו האיש בעל-המספרַים; הנני מסתיר במהירות את כפתורי בצלחתי. הוא חולף על פני, מבלי ענות על ברכתי, ומחל להסתכל בצפרניו. הנני מעמיד אותו ושואל: איה העורך.
—הלך מזה.
—שקר אתה דובר!—אמרתי. ובחוצפה יתרה, אשר הפליאה אותי בעצמי, הוספתי:
—אני צריך לדבר עמו בענין אחד נכבד. יש ידיעות מעַנינות.
—האם לא תוכל לספרן לי?
—לך?—שאלתי, ואעיף עליו מבטי ואבחנהו מכף רגל ועד ראש.
זה היה להועיל. הוא הוליכני למעלה, ויפתח את הדלת.—גרוני הצטמק, ובלחצי שני נכנסתי אל חדר העורך.
—שלום. אַה, אתה הוא, אדוני?—אמר בחן.—הואיל נא לשבת.
לוּ הראה לי את הדלת, כי אז גרם לי הדבר יתר עונג. דמעות התגלגלו בעיני מפני דאבון-נפש.
—אנא, הואיל נא לסלוח לי,—אמרתי בלשון עלגים.
—שב נא,—שנה הוא.
ישבתי ואבאר, כי הבאתי מאמר, אשר להדפסתו בעתונו יש בעיני ערך מיוחד. זמן רב מאד עבדתי בו.
—אנכי אקרא,—אמר ויקח מידי את הגליונות.—הנך עובד בחריצות בכל מה שאתה כותב, אולם מתלהב הנך יותר מדי. לוּ החלות לכתוב ביתר קרירות-רוח! הרבה קדחת יש בכתיבתך!... אך נקרא ונראה!—והוא הפך פניו שנית אל השלחן.
אנכי לא יצאתי. אולי אבקש מאתו קרוֹנה בהלואה? אולי אבאר לו מפני מה יש במאמרי כל כך הרבה קדחת? זה היה מוביל אל המטרה: הלא זאת הפעם הראשונה אני מבקש שכר למפרע!
ואקום.—המ...!—אולם הן אך זה לא כבר התאונן על עסקיו הרעים, וגם שלח אל איזה מקום לקחת את שכרי, יען כי בקוּפה לא היה כל כסף. יתכן, כי גם הפעם יקרה כדבר הזה. לא, אין כדאי!
—מה תואיל לבקש עוד?—אמר העורך, בהרימו ראשו.
אין דבר,—עניתי בקול אמיץ ככל האפשר.—הייתי חפץ רק לדעת, מתי עלי לבוא.
—בעוד יומים,—ענה העורך.
טוּב-לבו של האיש הזה קסמני כל כך, עד כי גמרתי בדעתי בהחלט לבלי הפריעו בבקשתי, בחפצי להַראות כי כדאי אני שיתהלכו אתי ככה.—לא; כנראה, צריך לרעֹב.—ואלך.
בתקוף אותי הרעב מֶחָדש החלותי ללעוס את השבב השני; אולם לא התחרטתי על אשר לא בקשתי כסף. אלה השבבים משכיחים את הכאב—אינני מבין כלל, איך זה לא ידעתי זאת קודם?—ואבייש את עצמי בשביל הכַּונה בלבד—להביא איש במבוכה בבקשת חסד. הלא זאת היתה נבלה נוראה מצדי! להפריע מנוחת איש על לא דבר! האם לא חמור גרם אני אחרי כל אלה?
ולמען יסר את נפשי—החלותי לרוץ ברחובות, בהאיצי בעצמי בחרפות ובהתמרמרי בכל פעם אשר עמדתי לנוח.
באופן כזה באתי במרוצה אל תוך פיליסטרֶדה, ואחר כך כאשר עמדתי ואבך מרוע לב ומאין אונים, רעדתי בכל גופי, ואהי אנוס לשבת על המעלות. „לא, עמוד!” אמרתי לעצמי, ובתור עונש הכרחתי את עצמי לעמוד, בהַתלי בהשחתת נפשי.—לבסוף, כעבור רגעים אחדים, הרשיתי לעצמי בניד ראש לשבת על המעלות. אולם רק על המקום הבלתי מכשר ביותר.
אל אלהים, מה רב התענוג אשר במרגוע הזה! מחיתי זעה מעל פני, ואאנח מעומק הלב. מה מאד רצתי! אולם אינני מתחרט—כגמולי עשיתי לי! באמת, איך זה עלתה על דעתי ללות קרונה? צריך אפוא הפעם לענוש את עצמי!—ואחל להוכיח את נפשי תוכחות מוסר בנגון של אב מוכיח, ובין כה לאט לאט מלאתי התרגשות, ואחל לבכות.
כך עבר רבע שעה, או יותר. על ידי שוטטו עוברים ושבים. אך איש לא החרידני. צעקה וצחוק של ילדים נשמעו; מככר-הטיול הסמוך נשמע צפצוף צפרים.
השוטר נגש אלי.
—מה אתה יושב פה?—שאל.
—אני מוצא בזאת עונג.
—הנני עוקב אחריך זה חצי שעה,—אמר אלי:—זה חצי שעה הנך יושב פה.
—נא, ומה בכך? ומה לך ולזאת?
קמתי בעַגמה ואלך הלאה, אך על המגרש עמדתי ואביט מאחרי אל הרחוב.—הנני יושב למען התענג! האם זה היה מענה? „עיפתי”, היית צריך לענות, וגם זה בקול של חנינה! אתה גולם! לעולם לא תלמד לחנוף! כן, צריך היית לאמר „עיפתי” ולהשמיע קול גניחה ככבשה חולה!
בהגיעי עד סוכת שומר המכַבים, עמדתי שנית.—רעיון חדש, ספקתי כפי, ואצחק בקול כל כך גדול, עד כי הבאתי את כל העוברים לידי השתוממות, ואמר: לא, הנך צריך ללכת בלי אחור אל הכהן לֶויוֹן. חי ה', צריך אתה לעשות זאת. פשוט, בתור נסיון. האם יש איזה מעצור? הלא גם מזג האויר יפה מאד.
נכנסתי לבית מסחר הספרים של פַּשה, דרשתי בלוח למשכנו של הכהן לויון, ואלך אליו.
—כעת, הלאה קלות ראש,—העידותי בנפשי.—האם מוסר לבך לא יכך כלל?—רעיון נבער: לרעבים אי אפשר שיהיה מוסר לב.—הנה באת אל הכהן ובפיך בקשה נכבדה מאד. אולם צריך אתה תחלה להטות ראשך הצדה ולדבר בקול של זמרה.—מה, אינך רוצה? אם כן אפוא אל תלך כלל. ובכן: הנך נמצא במצב של מלחמה, הנך נלחם עם כחות האפלה והחשכה, עם מלאכי חבלה של הספק וילדי התופת, הנך צמא ליין ולחלב שמים. אך זה מקרה נפלֶה!—אולם מאמין אתה באֹשר, כי, תודה לאל, עוד לא אבדה ממך אמונתך.—אחר כך תחבק ידיך, ובענוה ערומה תחל לבקש ברכה מהכהן לויון. בנוגע לממון, הנך שונא אותו בכל דמות שתהיה, אם כי לוּ נמצאו לך קרונות אחדות, כי אז היו רצויות, ואף גם נחוצות...
עמדתי לפני פתח ביתו של הכהן. „קבלת אורחים מן 12 עד 4”.
—כעת קץ להַעוָיות! אמרתי.—כעת עלינו להיות תמימים! כן; את הראש הצדה; עוד.—ואצלצל.
—הייתי רוצה לדבר עם האדון הכהן,—פניתי אל העלמה אשר פתחה את הדלת, אך לא היה בי כח להוסיף:—דבר-אלהים לי אליו.
הוא יצא,—ענתה.
יצא! יצא! זה בטל את כל מזמותי, את כל אמרי השֶׁפר המוכנים אתי. למה קבלתי על עצמי ללכת דרך רב כזה?—עמדתי תפוש במחשבות.
—האם הענין נכבד?—שאלה העלמה.
—לא,—עניתי.—פשוט, מזג האויר מעורר את הלב לבקש ברכה—כי על כן באתי אל האדון הכהן.
עמדנו דומם זה לעומת זו. אני שמתי בכונה את ידי על חזי, ברצותי להפנות את לבה אל המחט, שבו נרכס מעילי; בעיני בקשתיה להבין את מטרת בִּקוּרי, אך המסכנה לא הבינה.
—כן, מזג האיר נחמד. והגברת בבית?
—בבית. אך היא מוכת-פָּדַגרה; היא שוכבת על הספה מבלתי יכלת למוש ממקומה... אולי אמסור איזה דברים בשם כבודו?
—לא,—עניתי.—אני מטַיל לעתים טיולים כאלה לטובת בריאותי, אחרי ארוחה שמנה!
ואשוב לאחור. מה אפטפט עוד ולא פטפטתי? ואף גם זאת, השחוק החל לזעזעני. קבלת אורחים מן 12 עד 4; אני אחרתי אפוא לבוא כשעה—ושעת הברכה עברה בשבילי!
בסטורטוב ישבתי על אחד הספסלים שאצל בית-התפלה.—רע, רע המעשה!—עיפתי יותר מדי בשביל לבכות, ואשב בלי נוע, כפסל.
לבי בער; הכאב בקיבה היה לבלי נשא. לעיסת השבבים לא הוסיפה עוד להועיל; מלתעותי נטשו את העבודה הנוראה הזאת, ואתן להן מנוחה. ולא זאת בלבד, אלא גם קליפת תפוח-הכסף, אשר הרימותי ברחוב ואבלענה, גרמה לי געל-נפש מכוער. מצב בריאותי הלך הלוך ורפף, גידים כעין התכלת בצבצו על כפות ידי. כרעתי לגמרי תחת מזלי.
באמת, מה בקשתי עד כה? כל היום רצתי ואבקש קרוֹנה למען המשיך את חיי עוד שעה. האם לא אחת היא, אם יקדים או יאחר לבוא היום אשר אין מפלט ממנו?—לוּ הייתי אדם הגון, כי עתה הלכתי זה כבר לביתי, שכבתי על המטה, ואפקיד את נפשי בידי גורלי...
מחשבותי נטהרו כליל. עת למות. כעת בציר, וכל היקום צולל בשַׁנה.
התעמקתי ברעיון הזה, ומדי התעורר מקרבי תקוה קלה להצָלה לחשתי במרירות: „הוי כסיל, כבר התחילה מיתתך”.—אולם צריך תחלה לערוך מכתבים אחדים, להכון כראוי לקראת המות. אנכי אתרחץ בשקידה ואביא סדרים במטתי! את ראשי אניח על גליון ניר לבן, היותר נקי אשר ימצא אצלי, ואת השמיכה הירוקה...
השמיכה הירוקה! התעוררתי פתאם, דמי התפרץ לתוך ראשי, ולבי פעם בחזקה.—קמתי מעל הספסל ואלך הביתה. עוד הפעם החלו החיים להסתער בעורקי, ואשנה כפעם בפעם: „השמיכה הירוקה! השמיכה הירוקה!” החשתי צעדי, כפי כחותי, ובמהרה באתי לבית חרושת-הפחים שלי.
במהירות ובהחלט נגשתי אל מטתי, ואקפל את השמיכה הירוקה של הַנס פַּאוּלי.—זאת עוד תצילני! הקוֹל הנבער, אשר נהם לפנים על מחשבת הנבלה הראשונה הזאת—הכתם הראשון שעל לבי—, כבר נדם, אינני הדיוט עושה חסד, אף לא אחד הקדושים; תודה לאל, עוד נשארה לי קצת בינה!
לקחתי את השמיכה תחת זרועי, ואלך אל ה„דוד”.
פה צלצלתי כל כך בזעף, עד כי חרדתי בעצמי. ויצא אלי המלוה, אשר קם זה עתה מארוחת הצהרים, והבשר עודנו בין שניו. נגשתי אל השלחן.
—תן לי חצי קרונה בעד המשקפים האלה!—אמרתי.—בעוד ימים שנים אפדן.
—הלא של ברזל-עשת הם.
—ומה בכך?
—אינני יכול לתת לך מאומה בעדם.
—כן, כמובן, אינך יכול. הלא אך לצון חמדתי לי. הנה שמיכה בלתי נחוצה לי, אשר אולי תמצא בה חפץ.
—לדאבוני, מזָוִי מלא שמיכות כלו,—ענה הוא, וכאשר גלותי לפניו את השמיכה הביט עליה בבוז, ויקרא:
—אל נא תטריח את עצמך, אין לי חפץ בה.
—אני חפצתי להראותה לך ראשונה מהצד החצוני; ועתה הואיל נא לראותה מבפנים.
—כן, כן, אולם אחת היא. אין לי חפץ בשמיכתך, ומראש אוכל להגיד לך כי איש לא יתן לך בעדה אפילו עשרה אֵירים.
—כמובן, כן הדבר; היא ישָׁנה, אולם חושב אני כי תוכל להמָכר במכירה של פומבי בתוך שאר שמיכות ישנות.
—אולי כן הדבר, אך בכל אופן לא אקח אותה.
—חמשה ועשרים אירים?—שאלתי.
—לא, אינני חפץ בה; שים נא לבך לזאת, כי אינני חפץ בה!
לא נשאר אפוא לפני אלא לתחוב את השמיכה עוד הפעם אל תחת זרועי, וללכת הביתה.
הצעתיה עוד הפעם על מטתי ואחליקה, בהתאמצי להכחיד כל זכר לחטאי. באותו הרגע אשר אמצתי את לבי לעשות עלילה של תרמית, כפי הנראה, לא היה ברוחי נכונה; יותר שחשבתי על אדות המעשה הזה, נראה לי יותר נורא. פשוט רוח של חולשה תקפני, לא יותר. הן אך נמשכתי אחרי הנבלה הזאת—וארגיש תכף, כי לא יֵצא ממנה כל טוב, ועל כן הסבתי את השיחה אל המשקפים.—ואשמח על אשר לא כליתי לעשות את העבֵרה הזאת, שהיתה מאפילה את ימי חיי האחרונים.
יצאתי שנית להתנודד ברחובות. עוד הפעם ישבתי על הספסל שאצל בית התפלה, ובאפיסת-כחות גמורה הורדתי את ראשי על לבי.
איך שיהיה, ברחוב יותר טוב מאשר בבית: יותר אור. וגם הענויים אינם כל כך קשים באויר הזך. לבוא הביתה אספיק בכל שעה.—בכל זאת גם פה היו המכאובים כבדים מנשא. הרימותי אַבנוֹן[כ] ברחוב, ואשים אותו אל פי, רק בשביל ללעוס דבר מה, אולם הוספתי לשבת כפסל. סביבי נשמע שאון של הליכה, נסיעה ודבור, ואני הקשבתי לו, כמו מתוך שֵׁנה.
אבל אולי אנסה לתה בעבוט את כפתורי? הנני חולה מאד, צריך אני ללכת הביתה, ו„הדוד” שוכן בדרך.
קמתי ואתנהל לאטי ברחובות, בטלטלי בכבדות את רגלי. ראשי בער, הוא נלחץ כמו במַכבּש, ואני מהרתי ללכת, כפי כחותי.—עוד פעם צריך הייתי לעבור על יד בית-המאפה, שבחלונו הוצג ככר-הלחם. „לא, אנחנו לא נעמוד פה!” אמרתי אל עצמי בחשיבות.—ומה אם אכנס ואבקש פת לחם, בתור מתת-יד? רעיון פתאומי, מהיר כברק.—„פי”, לחשתי, ואניע בראשי.
במבוי עמד צמד נאהבים, ויתלחשו בלאט; הלאה נשקפה עלמה צעירה בעד החלון. הלכתי לאט, בהתאמצי להעמיד פנים כאלו אני מעמיק לחשוב באיזה ענין. ובין כה וכה והעלמה יצאה במרוצה החוצה.
—מה לך, חביבי, כי העוית פניך כל כך! החולה אתה?—במלים האלה רפרפה העלמה על פני.
ואני עמדתי.—בודאי כָּחשתי מאד ועיני עמקו בחוריהן. אכן, כנראה, נאוה תארי!—להיות איש חי ולהדמות למת—כך גזר עלי הרעב!
ובפעם האחרונה התלקחה עֶברתי בקרבי ותזעזע את כל שרירַי. „העוית פניך”,—הנה כי כן!... הן על כתפי ראש שבאמת קשה למצא דומה לו, ובידי אגרופים שבהם הייתי יכול להדק לעפר את אחד נושאי הסבל,—ואחרי כל אלה עלי למות ברעב בתוך כרסטיאַניה! היש בזה אף צל של הגיון?—יומם ולילה עבדתי כחמור, עיני עששו על גבי הספרים—ועל מה זה, ולמה? הנה הכל מתקלסים בי!—עתה באה אפוא העת לאמר: רב לי! רב!
ומבולבל מפני התמרמרותי ההולכת הלוך וגבור, בחרקי שנים, בבכותי ובגדפי, בהכרת אפיסת-כחותי, התנהלתי הלאה מבלי הבט אל העוברים. החילותי עוד הפעם לענות וליסר את נפשי: הכיתי את עצמי בראשי בעמודי הפנסים, נשכתי את לשוני מדי החלה לפטפט דברים חסרי טעם, ואצחק בגילה בכל פעם אשר גרמתי לי כאב.
—אך מה אפוא עלי לעשות?—שאלתי את עצמי לבסוף, וברקעי פעמַים ברגל, שניתי—מה אפוא עלי לעשות?
איזה מן העוברים ענני על זאת בצחוק:
—ללכת לבית המשוגעים.
הבטתי אחריו. זה היה אחד מרופאי-הנשים המפורסמים, „הֶרצוג” כנוּיו. אף האיש הזה, מיודעי, לא הכירני. שבתי למנוחתי.—אמנם, הצדק אתו; אני יוצא מדעתי. הנני מרגיש, כיצד הסִכלות משתפכת בעורקי ומגיעה עד מוחי. הצדק אתו: אמנם באופן כזה צריך לשים קץ לכל.
הוספתי ללכת בדרכי הארוכה והזעומה. כן, אנכי אשמע לעצה זו: שם אמצא לאחרונה מקלט שקט. אנכי אבקש שיסגרו אותי בבית המשוגעים.
אך עוד הפעם עמדתי מלכת,—לסגור?
אימה נפלה עלי:—אז אבוא שנית אל בית המועצה, אל חדר מלא חשך, בלי כל קו אור; לא, לא, בעד כל הון!—יש עוד דרך מפלט, צריך רק למצאו. צריך לחשוב: שעתי פנויה למדי.
הנה, למשל, יכול היה להיות לי לעזר הסוחר אֵיסלֶר, עוד לא הייתי אצלו. אולי ייעץ לי דבר מה; הוא איש טוב.—ואבך בדאבון נפש.
איסלר? האין זה אצבע אלהים? בודאי, לא במקרה עלה השם הזה על זכרוני, ומה גם כי מִשכנו רחוק מפה. אלך נא אליו, ובדרך ארָגע, ורוחי ישוב אלי. לפנים הייתי מבקר אותו לעתים תכופות, אף קניתי מאתו הרבה תוי-זמרה.—כמה אבקש מאתו? חצי קרונה? זה אולי יהיה עליו רק לטורח; טוב אפוא לבקש קרונה שלמה.
באתי אל המַחסן ואשאל לבעל הבית; ויַראו לי על שלחן הסופרים. שם ישב איש, לבוש על פי המָדה האחרונה, ויביט בספרים.
גמגמתי איזה דברים כמבקש סליחה, ואציע את בקשתי. בהיותי אנוס בגלל מצבי לפנות אליו... לזמן היותר קצר... עד שאקבל את שכר הסופרים המגיע לי... הוא היה מגדיל חסדו עמדי, לוּ...
עוד לא הספקתי לגמור, והוא הסב פניו שנית אל השלחן, ויחל לכתוב. ובראותו אותי עומד מחריש הביט עלי כמו מן הצד, ויניע בראשו היפה ויאמר: „לא”. וידום.
ברכי רעדו, ומוכרח הייתי להשען על ארון קטן. לא חפצתי לצאת. מדוע זה עלה על זכרוני דוקא שמו הוא?—הרגשתי דקירות תכופות בצלעי השמאלית, וזעה רבה שטפתני.
—שמעני, אדוני,—אמרתי:—מצבי רע מאד, ואני חולה מאד; אנכי אחזיר לך את הקרונה הזאת בעוד יומים. היתכן, כי לא תתן אותה לי?
—מדוע זה, יקירי, הנך פונה דוקא אלי?—שאל הוא.—אתה איש בלתי ידוע לי כלל. לך לך אל בית המערכת, מקום שמכירים אותך.
—רק לערב הזה,—אמרתי אני.—בית המערכת כבר סגור, ואני רעב באופן נורא!
הוא רק הניע בראשו, ויוסף להניע בו גם מדי אחזי בכף-המנעול.
—היה שלום,—אמרתי.
אם כן, זה לא היה אצבע אלהים!—ושפתי התעווּ, ואצחק צחוק מכאיב לב.
התנהלתי בכבדות לאחור, מרבע אחד אל משנהו, בשבתי לעתים לנוח על המעלות. לוּ רק לא יסגרוני! אימת ההסגר בעתתני כל העת ולא נתנה לי מנוח; בשעת כל פגישה עם שוטר התאמצתי להמלט בהחבא אל איזה מבוי.
—עתה נספור אפוא מאה צעדים, וננסה מחדש את ההצלחה!—החלטתי פתאם.
זאת היתה חנות קטנה של צמר, אשר לא הייתי עוד בה מעולם. אצל השלחן עמד המשרת; מרחוק נראה מַחסן עם כתובת על הדלת, וארגזים חבושים אחדים.—חכיתי עד צאת הקוֹנָה, אשה צעירה בעלת גומות בלחייה. מה נחמדה היא! כמעט חפצתי לקחת את לבבה, אך זכרתי את המחט אשר על מעילי, ואסב פני ממנה, בעצרי בעד בכיי.
—מה כבודו מבקש?—שאל המשרת.
—הבביתו האדון?—שאלתי אני.
—הוא נוסע בזמן הזה ביוֹטוּנהֵימן!—ענה המשרת.—האם יצוה כבודו למסור לו איזה דברים?
—רוצה אני לבקש מאתכם אֵירים אחדים למען קנות מאכל,—אמרתי, בהתאמצי להצטחק.—הנני רעב, ואין לי אף פרוטה אחת.
—אם כן אפוא, הנך עשיר כמוני ממש,—ענה הוא בגשתו אל צרורות צמרו.
—אל נא תשיבני ריקם, הנני מתחנן אליך,—אמרתי, ודמי נקפא בקרבי,—הנני כמעט גוֹע ברעב, זה ימים אחדים לא אכלתי.
בפנים תמימים, מבלי דבר דבר, החל להפוך לעיני את צלחותיו.—האמנם אינני מאמין לו?
—רק חמשה אֵירים. בעוד יומים אביא אליך עשרה.
—ידידי היקר, אולי תצוני לעשוק בשבילך את קופת החנות?—שאל בקוצר-רוח.
—כן, אמרתי,—קח נא חמשה אֵירים מן הקופה.
—לא אני הוא האיש אשר אתה מבקש,—ענה.—יותר אין לנו לדבר דבר!
יצאתי מהחנות, גוֵע ברעב ובוער מפני הבושה. השפלתי את עצמי כל כך בשביל עצם נבזה—ובכל זאת לא השגתיה!—לא, הן צריך לבוא הקץ לכל זה! זמן רב סבלתי בגאון כל מיני ענויים—ובהרף-עין אחד כל כך הָשפלתי, כל כך ירדתי פלאים! זה היום עכר עכרני עד נצח! אנכי לא התביישתי לבכות בפני תגרנים! ומה היו תוצאות כל אלה?—לא, הנני מרגיש גועל אל נפשי, עד כדי הקאה! בא מועד, עת לשים קץ לכל זה!
ואולם—מה אם יסגרו את שער חצר מעוני ואותי יכלאו עוד הפעם לכל הלילה בבית-המועצה?—הרעיון הזה סעד את כחותי. אין אני רוצה לישון בבית המועצה! תודה לאל, בשעון המגדל אני רואה רק את מספר השעה השביעית; עוד שלש שעות לפני. אולם מה רבה חרדתי!
אֵחַר רוח לי קצת, ואשים פעמי, פעמי צב, הביתה. לאשרי, צמאתי זאת הפעם הראשונה ביום הזה,—לאשרי, יען חדלתי לזמן-מה להרגיש את הרעב.—ללכת אל השוק, אל המזרקה? אך קשה לדעת אם תקלוט קיבתי אל קרבה בֶּלע של מים, ואולי ירע לי בגללו עוד יותר.