והכפתורים? עוד לא נעשה אתם דבר!—הנה עוד תקוה! עוד לא אבדתי בהחלט! כמובן, אנכי אקבל בעדם עשרה אֵירים, ומחר אשיג באיזה מקום עוד עשרה, וביום החמישי אקבל שכר בעד הפיליטון! לא, עוד לא הגיע המועד להתיאש! איך זה לא זכרתי את הכפתורים!
הוצאתי אותם מצלחתי, ואתבונן בהם מדי לכתי; עיני כהו משמחה, ולא הוספתי עוד לראות את הרחוב אשר הלכתי בו.
מה מאד ידוע לי היטב זה המרתף הגדול, מקלטי בלילות החורף, רעי ומוצץ דמי! כל רכושי, חֵפץ אחר חפץ, נשקע פה, גם כל חפצי הקטנים, אף ספרי האחרון... בימי המכירה בפומבי הייתי אוהב לבוא הנה, ואשמח כאשר באו ספרי לידים אמונות. התגאיתי בזאת, כי האַקטיוֹר מַסלסֶן נושא את שעוני; ואת הזוּרנַל אשר נדפסו בו נסיונותי הראשונים בשירה, ראשית פרי עטי, קנה אחד ממכירי, ואת המעיל—אחד הצַלָּמים[ל], למען השׂכירו לפי שעה לאנשיו. אי-אפשר לי להתרעם על יורשים כאלה.
הנני ממשמש את הכפתורים בצלחתי ונכנס.—„הדוד” יושב אל השלחן וכותב.
„אין זו שעת הכושר”, אומר אני אל עצמי, ביראי כי אפריעהו, ואביאהו במצב רוח רעה. קולי צלצל חֶרש, באופן מוזר, ולבי דפק בחזקה.
הוא הסב פניו אלי בבת-צחקו הנעימה הרגילה, וישען בכפות ידיו על השלחן ויביט עלי כשואל.
—הנה הבאתי פה... חפצתי לשאל, אולי תמצא חפץ... הנה, בלי משים באו לידי... כפתורים אחדים.
—מה? איזה כפתורים? למה כפתורים?—הוא כונן עיניו עליהם בלי-הבין.
אולי יתן לי בעדם אירים אחדים... כמה שירצה... הנני מסכים למפרע.
—בעד הכפתורים האלה?—וה„דוד” מביט ישר לתוך עיני.—בעד הכפתורים האלה?
—כן, כמה שתוכל—למען אקנה סיגַרות. במקרה עברתי—ואכנס הֵנה.
המלוה צחק בקול גדול וישב אל שלחנו. אנכי עמדתי כמחכה לדבר מה. חדלתי מקוות בו ברגע שנכנסתי; אבל הצחוק שלו היה משפט מות בשבילי.—גם המשקפַים לא תועילנה מאומה, אך ננסה נא.
—הנה גם המשקפים בתור הוספה,—אמרתי ואורידם.—רק עשרה אירים; לוּ רק חמשה.
—את משקפיך כבר נטשתי פעם,—אמר „הדוד”.
—אך לי נחוצה מַרקָה למכתב,—אמרתי חרש.—צריך אני לשלוח מכתב נכבד. תן לי, לכל הפחות, מרקה במחיר עשרה או חמשה אירים.
—אנה לך לך מאתי, בשם ה'!—קרא הוא בתנועה של קוצר-רוח.
—כן אפוא! יהי כן!—במהירות שמתי את משקפי על עיני, ואקח את הכפתורים ואצא.—לפני פתח המרתף עמדתי, ואביט עוד פעם על הכפתורים,—איך זה ועל מה זה לא לקח אותם! הן כמעט כפתורים חדשים הם! אינני מבין.
ובעוד אני תפוש במחשבות האלה, ויחלף איזה איש על ידי, ופניו אל המרתף. האיש הזה דחפני ויבקש סליחה; ואשים עליו עין.
—אַח, אתה הוא?—אמר פתאם ויאחז בידי.—מה זה היה לך? מה כה שֻׁנו פניך? מה עשית שם מתחת?
—כך. עסקים. וגם אתה, כנראה, הולך שמה?
רגלי כשלו כפעם בפעם; נשענתי אל הקיר, ואושיט לו את ידי עם הכפתורים.
—מה משונה הדבר!—קרא בקול.—ועד כה הדברים מגיעים?
—היה שלום,—אמרתי, ואבקש ללכת לדרכי, ביראי פן אתן קולי בילָלה.
—לא, עמוד, חכֵּה!
למה זה אחכה?—הוא בעצמו בודאי נושא אל „הדוד” את טבעת חתונתו; הוא בעצמו רעב, חַיב כסף לבעלת הבית שלו.
—ואולם,—אמרתי,—אם תמהר לשוב...
—כמובן—ענה הוא ויקחני תחת זרועו.—אבל הן ידעתיך, אין אני מאמין לדבריך. בוא נא יחד אתי.
הבנתי את כוָנתו; בפעם האחרונה התלהבתי בבושה, ואענה:
—לא אוכל. הבטחתי לבוא בחצי השעה השמינית לברֶנדט-אַנקרס-הדה...
—מה אתה שח! כעת כבר הגיעה השעה השמינית, על פי השעון הזה, אשר אתנהו תחף בעבוט.—בוא נא אתי, קבצן רעב, דל גאה! אנכי אשיג בשבילך לכל הפחות חמש קרוֹנות.
ויסחב אותי אחריו.
הערות שוליים:
[א] ה„קרונה” הנורבֶגית היא בערך יותר מרוּבל וחצי, ונחלקת למאה פרוטות הנקראות „אָירים”.
[ב] נדנדה—כסא-מתנדנד.
[ג] רחוב קטן וצר.
[ד] מחסן—חנות גדולה, בית מסחר.
[ה] מקטורן—הבגד הקטן מתחת למעיל.
[ו] סקרנות—התשוקה לראות ולדעת הכל.
[ז] בדות—ספור-בדים.
[ח] אָפוּר—צֵבע כעין האפר.
[ט] אולר—סכין קטן.
[י] מְשַׁמֵר—עומד או יושב על המִשׁמר.
[כ] אבן קטן.
[ל] צַלָם—פוֹטוֹגרַף.